Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

הלל הזקן

הלל הזקן

א'

תשרי

א'

תשרי

הלל הזקן, נשיא ישראל כמאה שנה לפני חורבן בית שני וראש שושלת הנשיאים לבית הלל.
הלל ושמאי היו הזוג האחרון מחמשת הזוגות שהעבירו את התורה מאנשי כנסת הגדולה, אחריהם החלה תקופת התנאים. את תורתם קיבלו הלל ושמאי מהזוג שקדם להם, שמעיה ואבטליון [אבות א, יב]. הלל שימש כנשיא, ושמאי אב בית דין [חגיגה טז, א-ב].
על מינויו של הלל לנשיא נכתב, שכאשר נתעלמה הלכה מבני בתירא על פסח שדוחה שבת, והלל אמרה, עמדו ומינוהו לנשיא [פסחים סו, א]. "ולמה נתעלמה מהם הלכה? ליתן גדולה להלל" [סדר הדורות].
הלל חידש את לימוד התורה, בדומה לעזרא שחידש את לימודה בראשונה: "שבתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה" [סוכה כ, א].
תיקן את תקנת ה'פרוזבול'. משמעות התקנה היא שניתן להעביר חובות לבית הדין, וממילא לא חל עליהם חוק השמיטה הקובע שכל ההלוואות בטלות בסוף השנה השביעית. התקנה נועדה לסייע לעניים, שהתקשו לקבל הלוואות כשהתקרבה שנת השמיטה.
"אמרו עליו על הלל שלא עזב דברי חכמה שלא למדה, אפילו כל הלשונות, אפילו שיחת הרים וגבעות ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות – הכל למד. כל כך למה? משום [ישעיה מב, כא]: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'" [מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק טז הלכה ז].
על תלמידיו נאמר: "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלושים מהן ראויים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, ושלושים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון. עשרים בינונים, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי" [סוכה כח, א]. יש להוסיף את דברי הריטב"א שם בשם הירושלמי שאף אצל הלל היה כל עוף שפורח עליו נשרף כאצל תלמידו, ואף יותר מזה, שאצל הלל אף הפורח חוץ לד' אמותיו היה נשרף.
חי מאה ועשרים שנה: "הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה" [ספרי דברים פיסקא שנז].
 
אמרותיו
"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" [אבות א, יב].
"אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי" [אבות א, יד].
"הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע[1], ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" [אבות ב, ד].
"הלל הזקן אומר: בשעת מכנסין – פזר, בשעת מפזרין – כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין בה – את תהי מפזר בה, שנאמר [משלי יא, כד]: 'יש מפזר ונוסף עוד'. בשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה – את הוי מכנס בה, שנאמר [תהלים קיט, קכו]: 'עת לעשות לה'" [תוספתא ברכות ו, כד].
"אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום" [ביצה טז, א].
"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן – הכל כאן, ואם איני כאן – מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי – אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי – אני לא אבא אל ביתך" [סוכה נג, א].
 
עובדות והנהגות
"תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו, מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? – אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת" [יומא לה, ב].
פעם, בערב שבת אחד, התערבו ביניהם שני אנשים, ואמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. הלך אחד מהם, עבר על פתח ביתו של הלל, ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? התעטף הלל, יצא אל האיש, ואמר לו: בני, מה אתה מבקש? שאל אותו האיש: מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? ענה לו הלל: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות. וכך הלך האיש וחזר כמה וכמה פעמים, ובכל פעם התעטף הלל, יצא לקראתו וענה לו על שאלותיו. בסופו של דבר שאלו האיש: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן. אמר לו: אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. אמר לו: הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז – והלל לא יקפיד [שבת ל, ב – לא, א][2].
"לא יהא אדם קפדן בתוך סעודה. ומעשה בהלל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד, ובא עני ועמד על פתחו. אמר לאשתו, אשה אני צריך להכניס, ואין לי פרנסה כלום. נטלה אשתו של הלל כל הסעודה ההיא, ונתנה לו, ואחר כך לשה עיסה אחרת, ובשלה אילפס אחר, ובאת והניחה לפניהם. אמר לה [הלל]: בתי, מפני מה לא הבאת לנו מיד? סחה לו כל אותו המעשה. אמר לה: בתי, אף אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות, שכל המעשים שעשית לא עשית אלא לשם שמים" [מסכת דרך ארץ, פרקי בן עזאי ד, ב].
"אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין" [כתובות סז, ב].
"פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו. נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך – נתנו עיניהם בהלל הזקן. וכשמת הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא" [סוטה מח, ב].
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו במירון, אך הדעות חלוקות באשר לשאלה מי קבור עמו שם.

 

יחד עם שמאי, בית הלל ובית שמאי:
אלו יחוסי הצדיקים ז"ל וציונם, יחוס הצדיקים.
 
"ומשם [מגוש חלב] שלש פרסאות למירון, היא מרון, ומערה אחת בקירוב, ושם קברי הלל ושמאי ועשרים קברים מתלמידיהם, וקבר ר' בנימין בר יפת ורבי יהודה בר בתירה". [מסעות ר' בנימין מטודילא]
"ובגליל התחתון יש מערה, ובפנים היא רחבה וגבוהה. מצד אחד מערה של שמאי ותלמידיו, ומצד אחד הלל ותלמידיו". [סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג]
"ומשם הלכתי למידור [מירון], עיר אחת בגליל. ושם ראיתי מערה אחת, מערה נאה ויפה מאד, ונכנסתי בתוך המערה וראיתי קברי בית שמאי ובית הלל ותלמידיהם, אותם אשר היו תלמידיהם בחייהם. והתפללתי לשם". [מכתב מר' מנחם ב"ר פרץ החברוני]
"במרון, שם מערה לשמאי והלל ותלמידיהם, סך כולם שלשים ושנים, שם מתקבצים כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים[3]". [תוצאות ארץ ישראל]
"ולמטה מהם [מרשב"י ובנו] – בתחתית ההר, על פני הבקעה שלפני מרון המושכת עין טובה – מערה למאד חקוקה בסלע, ולפניה בית שער חקוק. ובתוך המערה ההיא ל"ב מצבות מאבן שיש, וארונותיהם חקוקים בסלע, בנין נאה… וכיפה אחת חקוקה בכותל המערה. שם שמאי והלל ישנים ותלמידיהם… לא נודע איים, ואיזה מהם קבר שמאי והלל אשר שם שוכנים. ושם מתקבצים קהל גדול בזמן פסח שני, שהוא מחצי אייר, מכל קצוי הארצות…[4]. וסמוך לשם – מעבר לעין זה, בראש הר קטן, לצד דרום – מצבות גדולות מאבנים שלמות. אורך כל אבן מהם ד' זרתות, וכוכין בתוכם. וכל אותו הבנין על גבי המערה אשר יש שם כוכין רבים ואותם ל[תלמידי] שמאי מיוחסים, אבל לא נודע בבירור הצדיקים מי הם". [כת"י מוסקבה]
"במירון יונחו גם הלל ושמאי, קבריהם וגם קברי תלמידיהם נמצאים במערה אחת בהר. הנסים והנפלאות הנראים אצל קברי הקדושים האלה ידועים בכל ארץ ישראל". [שבילי דירושלים]
 
יחד עם שמאי בלבד:
 
"ולמטה מן ההר מצאנו קברי הלל ושמאי, ושם ל"ו קברים, ועליהם כיפה כמין שיש בבית, כעין אילנות אשר יש בו ו' כיורים, והתפללנו שם. ומצאנו שם אשר על יד הימין, הראשון מלא מים, והשני יבש ואין בו מים והשלישי מלא מים. ושל שמאל, מצד אחד האחד חציו מלא מים, והאחד כולו מלא מים. ועל אולם בתווך ד', ומצד אחד ג', ובכל אולם יש ג' קברים. ולמעלה, מצד אחד מן הארונות הקרובים לכיורים, האחד מלא מים והאחד חסר מימיו…[5] ובחוץ, פתח המערה, אולם גדול, ויש בו ג' ארונות זה בצד זה, והאחד למעלה גבוה מכולם". [מסע דפלסטינא]
"בתחתית הכפר מערת הלל ושמאי". [כת"י אילן א']
"מטבריא, רחוק כמו י"ב מילין, יש מקום נקרא מירון. יש מערה אחת, נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל". [רשימת קברים לנוסע אלמוני מקנדיאה]
"ולמטה [מרשב"י] מעט המערה שיש בה הלל ושמאי ז"ל זה כנגד זה, והרבה כוכין יש בה באותה מערה. ולזמן פסח ב' שהוא חצי אייר מתקבצים שמה עולי רגלים, עם רב ותושבי הארץ ואומרים זמירות ותחנונים, ויוצאים מים מבין שני הקברים והוא סימן טוב לכל השנה". [כת"י אילן ה']
 
יחד עם בית הלל בלבד:
איגרת מספרת יחסותא דצדיקיא, יד אהרן, מסעי הירח.
איגרת תלמיד ר' עובדיה מברטנורא מירושלים.
 
"קבר שמאי ואשתו והלל ותלמידיו במערה אחת למטה". [כת"י אילן ג']
"אחר [רשב"י] הלכתי בשיפוע ההר לצד מירון, שם מערת הלל הזקן ותלמידיו, והיא מערה גדולה ויפה, עשויה בכיפות מן הצדדים, בכל כיפה ג' ארונות של אבן עם מכסה גבוה. והם י"ח ארונות בתוך המערה, ושל הלל כנגד הפתח. וגם חוץ לפתח, כשתכנס בתוך ההר, יש ב' כיפות עם ארון אחד מימין ואחד משמאל. ואמצע המערה רחב, יעמדו בה יותר מג' מאות אנשים[6]". [רבי משה באסולה]
"ומערה גדולה נאה בתכלית, ובתוכה קבור הלל הזקן וקצת תלמידיו שאינם ידועים בשמם. ולכל אחד יש אבן חלול כמו שוקת של מים גדול, ועליו בנויה אבן אחת, ובתוך החלל של אבנים נמצא מים מתוקים לשתיה". [איגרת יחוס האבות מאלמוני]
"ובירידת הנחל מערה מלאה כוכין, היא מערת הלל הזקן ותלמידיו". [גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש; שבחי ירושלים; זכרון בירושלים]
"ובירידת הנחל מי (גידון) [מגידו] מערה מלאה כוכין, היא מערת הלל הזקן ותלמידיו". [רבי משה חיים קאפסוטו]
"עלינו משם [מרשב"י] לראש ההר, מערה גדולה הפלא ופלא, קבור שם הלל הזקן ושלושים תלמידים. יש במערה ח' כוכין, ובכל כוך ד' אבני שיש, וכל אבן ד' אמות אורכה ושתי אמות רחבה, ומרוקה כל אבן. ויש למקצת מן האבנים כתב עליהם, אבל נטשטש, שאינו ניכר. ותחת האבן אבן אחרת, חלולה מלאה מים, מי גשמים אין כמותם בעולם, ותחת האבן החלולה הוא הקבר[7]. ולפני ולפנים אבינו הלל הזקן עליו השלום, ואפשר שאלו הם תלמידיו הגדולים שאמרו בגמרא ל' כמשה רבינו. אשרי עין ראתה כל אלה, מובטח אני בה שאין רמה שולטת בה". יגרת אחד התלמידים לר' אברהם ישמעאל חי סנגויניטי (תלמיד האוה"ח)]
"ולמטה היא מערה של הלל הזקן, מצד אחד הוא שוכב עם תלמידים, ומצד השני אשתו ובניו". [איגרת ר' יוסף סופר מצפת]
"מאחורי כיפת ר' שמעון בר יוחאי – כרם, ובכרם מערה ופתח קטן בה להכנס, והנכנס מוכרח להתכופף. והמערה גדולה מאד וגבוהה מאד, והיא חצובה בסלע ורבועה כאילו נבנתה. לשני צידי הפתח בפנים – כוכים, ובכל כוך קבורים שלושה תלמידים. גם בשני הקירות האחרים כוכים, שלשה שלשה בכל קיר, ובכל כוך שלשה תלמידים. גם בקיר שממול הפתח שלושה כוכים, ובכוך האמצעי[8] קבור הלל, ובשני הכוכים האחרים שלושה תלמידים בכל כוך. בסך הכל קבורים שם במערה שלושים תלמידים מבית הלל. כל כוך וכוך מכוסה אבן, וחידוש הוא לראות את האבנים האלה כי משולשות הן, ומשקל אבן כזאת יוכל להגיע לחמישים צענטין, וכיצד יכלו ידי אדם לשאתן, איזה כח וגבורה היו לאנשים ההם! מתחת לכוך של הלל נובע זרם מים קטן, אצבע עביו, ובאמצע המערה באר, והמים זורמים לתוכה. והמים יפים לשתיה, ולמים בבאר אין מוצא". [ידי משה]
"משם [מריו"ח הסנדלר] הלכנו ובאנו למערה של הלל הזקן ותלמידיו. ונכנסנו לשם, ושתיתי מהמים הנובעים שם בתוך כמה קברי תלמידיו, ועל ידי זה נתחזקתי קצת ונכנסתי עד מקום הלל הזקן אשר מקומו נסגר… ורצינו לילך משם למערת שמאי, אבל האנשים עכבו אותי". [ימי מוהרנ"ת]
"וסמוך להם [לרשב"י ובנו] מונח הלל ותלמידיו תוך מערה בכוכין, ושמשיו המה מונחין חוץ למערה, והכוכין – כל אחד מכוסה באבן אחת. ובין הקברים הולכים מעיינות נובעים, והולכים שמה באור נר". [קורות העתים]
"ירדתי למטה [מריו"ח הסנדלר] והנה לפני מערה המיוחסת להלל ותלמידיו, ובתוכה שמונה-עשר קברים חצובים בצדי המערה, ומכסה אבני שיש עליהם. על ראש ההר, למול המערה ההיא, מצאתי ארון מתים יהודי משונה, כעין ארונות המתים אשר להמצרים הקדמונים, אפס כי קטון הוא מהם, ועליו ציורי פרחים ענבים וזיתים לנוי. המצרים השתמשו בארונות כאלה גם לכלי שוקת, אבל היהודים, כשאר יושבי ארץ, לא ישתמשו בו, כנראה מתוך הרגשת יראת הכבוד". [איגרת ד"ר אליעזר הלוי מצפת]
"קרוב לשם [לריו"ח הסנדלר] מערת הלל הזקן ותלמידיו, והיא נפלאה בגודלה, וכוכין יפים בה חצובים באבן. והיא גבוהה ומרובעת, כבית נחצב בהר מאבן אחת, ועל גג המערה אילן גדול אשר ענפיו משתערים[9]. ולמטה על פי המערה, בתוכה, עשרים וארבעה ארונות גדולים של אבנים כסויים מצויירים. בכותל דרומי אשר שם הפתח לא נחצב מאומה, אך בשלושת הקירות האחרים חצובים ששה כוכין גדולים ועמוקים, ובכל כוך ארבע ארונות, ובראשם ארון[10] ר' הלל הזקן… ולפני המערה מצד אחד יש ארבעה ארונות משוקעים עד חציים בעפר, ומצד השני גם כן ארבעה ארונות כמוהם של אבנים גדולות מאוד, ואומרים כי הם המשמשים שלהם". [שערי ירושלים; מבשרת ציון; בשינויים קלים: תפארת ירושלים; מסעות משה]
"עתה לך נא עמי, אביאך אל יתר קברי הצדיקים אשר אצל מירון. במורד הסלע לצד דרום שם מערה גדולה היא מערת בית הלל ז"ל. תוך המערה מלאה מים עד הארכובה ובקרקעיתו שמונה כוכין מלאים מים וגובהן ג' אמות ויותר. כל המערה הזאת היא מאבן אחת, דהיינו חקוקה בסלע, דבר פלא… משם לצד דרום, אל העמק אשר יעבור בו מעין מים חיים ומתוקים, ושם מראים טבילתו של רשב"י ז"ל. ומשם אל ראש ההר, סלע גבוה מאד ועלייתו חדה, ובראשו מערת בית שמאי ז"ל. סביבותיה שנים עשר כוכין ובאמצע גל של אבנים גדול, ושם בית שמאי בעצמו… ולמעלה מזה הוא מקום הנקרא המעוברת, ויש על זה סיפור ארוך, אומרים שהיא אמו של שמאי או כלתו". [מסעות החכם האבי"ר]
"למטה, בשיפולי ההר המתפשט למי מגידו, נמצאת מערה נחצבת מאבן אחת, ובה קבור הלל הזקן ותלמידיו. וכוכין רבים נמצאים בתוך המערה, ועל פתח המערה נמצאים עצים חרבים כבירים לימים, ואצל המערה מבחוץ נמצאים שתי מערות קטנות, ושם נקברים השמשים מבית הלל הזקן, ותיבות רבות מרוב ימים נמצאים על קבריהם". [גבעת שאול]
"קרוב לשם [לריו"ח הסנדלר] מערת הלל ותלמידיו, והיא מערה נפלאה, חצובה בסלע ההר מאבן אחת כמו בית גדול רחב ידיים. ובכותלי המערה חצובים כוכים כמו כיפות גדולות, והם באמצע הכתלים בגובה חצי קומת איש, ובהם ארונות של אבן עם כיסויים של אבן. בכל כוך יש ד' ארונות כאלו, מעשה אומן נפלא מאוד, דהיינו שלושה ארונות זה אצל זה ואחד מבפנים, אורכו לרוחב השלושה, ובקרן זוית של מזרחית צפונית של המערה שם קבר הלל הזקן. מספר הכוכים ששה, שנים בכל כותל, זולת בכותל שבו הפתח אין שם כוך… לפני המערה מצד אחד יש ארבעה ארונות של אבן, גדולים ומשוקעים עד חציים בעפר, וכן בצד השני ארבעה ארונות כאלו, ואומרים כי שם קבורים המשמשים שלהם[11]". [טוב ירושלים]
 
הלל לבדו:
"ביום השני הלכתי לאורך ההר בשיפולו, על גבי אבנים, עד מערת הלל הזקן. והיא מערה גדולה, חקוקה מאבן אחת, ולפני המערה ראיתי ארונות על הארץ וכסויים, שהם הדופקים, ניטלין מהם, והונחו אצלם ואינם על גבן. ואין בארונות כלום, והארונות והדופקים מצויירים והם של אבנים, וניכר שהיה דלת לפתח המערה, ואיננו. והפתח הוא לצד דרום… ובקרן זוית של מזרחית-צפונית שכנגד הפתח מצד ימין, שם קבר של הלל הזקן עליו השלום". [אהבת ציון]
 
ללא ציון מיקום מדויק:
קברי אבות, כפתור ופרח, כתב מר' יצחק בן אלפרא, איגרת ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, ספר החזיונות, איגרת ר' ישעיה הלוי הורוויץ מצפת.

 
גדולים צדיקים במיתתם
ניסים ונפלאות על קברי הצדיקים
על נס נביעת המים: "ובאמצע המערה אבן שוקעת. אבן גדולה חלולה כמו כוס. ונכנס בבית קיבולה כארבעים סאה ויותר. וכשבאין שם בני אדם הגונים, יראו האבן מלאה מים יפים. וירחץ ידיו ומתפלל ויבקש מה שירצה. ואין האבן חלולה מתחת, כי אין באין המים מן הקרקע, אלא נעשה [נס] אם אדם הגון הוא. ואדם שאינו הגון, לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אלף כדי מים לא תהיה חסירה, אלא מלאה כהוויתו". [סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג]
"וציוה ראש הגולה והדליקו נר של שעוה, לחפש ולראות מהיכן מוצא המים לבוא אל הכיורים, ולא מצאנו. ושפכנו מן המים הרבה ארצה, ולא חסרו ולא נגרעו כלל. ואותם המים מתוקים מדבש, ודבר מופלא הוא מאד". [מסע דפלסטינא]
"וכשיוצאים מים מתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה. והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין". [תוצאות ארץ ישראל]
"ואומרים שמה דברי תחנונים ותפילות ושירים ותשבחות ותחינת הבצרות, שאין מים בתוך המערה. אחר מסיימים תפילתם ברוח נשברה ימלא מים בתוך הכוכין ההם אשר המצבות עליהם. וסימן טוב הוא לשנה, ושמחה רבה ויתירה בהמצא שם מים תמיד". [כת"י מוסקבה]
"סיפר לי זקן זה, והעיד בדבריו בחורים מספנייא, על קבורת הלל ושמאי. בשני בצורת הלכו אנשים ונשים והתפללו תוך המערה, ושמע ה' ויענם במים ויתמלאו תחילה אבנים יש להם קיבול, במערה תחילה, וישתו. אחר יתקשרו שמים בעבים וימטיר, והארץ תתן את יבולה. ונסו אם נדה ביניהם שלא יעתר להם". [איגרת ר' יצחק בן ר' מאיר לטיף מירושלים]
"והנה מכסה קבר הלל נטוי מעט, וכן מקצת האחרים. ואדם משים ידו בם ויש בם מים מתוקים, ואני שתיתי מהם. ופליאה היא מאין באים שם המים, ועוד, מאחר שהם מכונסים, איך הם טובים לשתיה? וגדולה מזאת, כי הכל מעידים ונשבעים כי כשיכנסו שם קהל רב ומתפללים, מיד המים מתרבים ושופכים לארץ. אמנם בימי לא היה כן. גם אומרים כי נס אחר נעשה בו: כי באים היהודים שיירה גדולה, וכל אחד מדליק נרות תוך המערה סביב, ואם נכנס בה אשה נדה מיד תכבינה הנרות. כולם מעידים ונשבעים שהוא אמת, ואנכי לא ראיתי". [רבי משה באסולה]
"היה הנגיד רבי דוד [נכד הרמב"ם] מתפלל במערת הלל ושמאי ויצאו מים קרים ואז החרים למלשינים. וביום ההוא מתו חמש מאות מלשינים בארץ מצרים. ולשני חדשים להלן נשיהם ובניהם נעקרו מן העולם". [יוחסין]
"בעת העצר השמים מתת מטר על הארץ, ילכו יושבי צפת להתפלל על קברים אלו ומיד נענים. אולם אם תמצא בין הנאספים אשה נדה לא תקובל תפילתם… והנה מציאת המים שמה תלויה בירידת הגשם שנאספו שם מההרים. ולא כל העתים שוות. יש אשר יהיה מים רבים גם בארונות, ויש עת וזמן שאין בהם מים כלל". [מסעות משה]
על הערבי שקצץ ענף מקבר הלל: "מעשה נורא שקרה בזמנינו, בשנת תרס"א [1901], בערבי אחד השוכן בכפר מירון. ויהי היום ויצא השדה ויקרב אל המערה… לקצץ ענף אחד משלושה אילנות הגדלים על המערה, לתקן את מחרשתו. והנה כמעט ששב הערבי הביתה אחזהו השבץ ויפול ארצה ויאלם דום ועיניו חשכו מראות. גם אחד מבניו מת פתאום וגם סוסו כרע נפל ומת ובתו חלתה מאוד. למקרה הנורא הזה נבהלה אשתו ובני ביתו מאוד ויתאמצו להוציא הגה מפיו לידע ממנו סיבת האסון הזה. אבל כוח הדיבור לא היה בפיו ורק בכבדות ובתנועות ידים הראה להם כי שבר ענף אחד במקום הקדוש הנ"ל ולכן באה עליו הצרה הזאת. אזי תכף חיש מהר, מיהרה אשתו ותישא את הענף ותקשרהו אל העץ אשר ממנו שבר, ותדליק שמן זית ותבקש מחילה וסליחה וכפרה מהצדיקים הקדושים, ומיד שבה בתה לאיתנה, אך הערבי עודנו מתגולל על ערש דוי ואור עיניו אין איתו". [תפארת ירושלים]
 
סגולות על קברי הצדיקים
"ובעת שיש מים בהם שואבים בכלי מן המים ורוחצים ראשם ופניהם וידיהם לרפואה". [מסעות משה, מסע מירון]
 

 
מיקום וזיהוי הקבר
תיאור עולי הרגל מדוייק ותואם את המצויין כיום. מיקום המערה, תיאור הכוכין שבה, והארונות שבכניסה למערה, לרבות האילן העתיק שעל גג המערה, כל אלה כתיאור עולי הרגל ללא ספק. בקיר הדרומי, משני צידי הפתח מבפנים, תבליטי ראשי שוורים. [המערה כונתה בפי תושבי הכפר הערביים 'מוגהארט אל-ארבעין' ע"ש מספר הכוכים שבה]. לדעת רוב עולי הרגל הלל קבור בחלק הפנימי של המערה, מצד ימין [מזרחית-צפונית] מעל לנביעת מים קטנה – כוך קטן הנראה כסתום.
 

 


[1] קיימים כמה וכמה פירושים למשפט זה, ראה שם במפרשים.
[2] וראה שם עוד רבות על הדרכים שהלל בחר בהן כדי לקרב גרים לתורה.
[3] כאן עובר הכותב לתאר את נס המים, ראה להלן הלל הזקן, גדולים צדיקים במיתתם.
[4] כאן עובר הכותב לתאר את נס המים, ראה להלן גדולים צדיקים במיתתם.
[5] כאן עובר הכותב לתאר את נס המים, ראה להלן גדולים צדיקים במיתתם.
[6] כאן עובר הכותב לתאר את נס המים, ראה להלן גדולים צדיקים במיתתם.
[7] סברתו כך לפי שראה את הארונות ריקים. אולם באהבת ציון העיר שהארונות ריקים מחמת שהיו קוברים תחתם, או שיש עוד מערה תחת מערה זו.
[8] בפנים, לאחר המעבר שבשני צידיו כוכין, קברו של הלל, והוא נקרא האמצעי מהשלושה.
[9] במסעות משה נכתב 'נוטים' במקום 'משתערים'.
[10] במסעות משה הושמטה המילה 'ארון', ובמקומה נוסף המשפט: 'בקרן זוית של מזרחית-צפונית שכנגד הפתח מצד ימין, שם קבר'.
[11] הקטע כולו דומה לנכתב בשערי ירושלים ובגבעת שאול, ומכאן ואילך הועתק הטקסט המקורי כמעט בדיוק.

בית הלל
 
בית הלל הוא שמו של בית המדרש שיסד הלל, בדומה לבית שמאי שנקרא על שם שמאי.
קיימות יותר משלוש מאות מחלוקות בין בית הלל לבית שמאי, וברוב המקרים בית הלל הם המקילים.
על הסיבה שבעטיה נקבעה ההלכה כבית הלל: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" [עירובין יג, ב]. בט' אדר- החלה מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי [שו"ע סי' תק"פ].
וכן הוא בזוהר [השמטות בראשית רנב, ב]: "הדא הוא דכתיב עושה שלום במרומיו וכד איהו באמצעיתא ולא קרב זה אל זה כל הלילה לא קריב מייא לאשא ולא אשא למייא דאיהו אפריש בינייהו, ודא איהו מחלוקת בית הלל ובית שמאי שהיא לשם שמים".
 
אמרות
"מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו להן בית הלל לבית שמאי לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את ר' יוחנן בן החורני ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר. אמרו להן בית שמאי משם ראיה, אף הם אמרו לו: אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך" [משנה סוכה ב, ז].
"והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא השם הושיעה נא, דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא. אמר רבי עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא" [משנה סוכה ג, ט].
"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" [כתובות טז, ב-יז, א]
"בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים השמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ, ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואח"כ השמים, אלו מביאין טעם לדבריהם, ואלו מביאין טעם לדבריהם. על דעתיהן דבית שמאי דאינון אמרין השמים נבראו תחילה ואח"כ הארץ, משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפיפורין שלו… ועל דעתיהן דבית הלל דאינון אמרין הארץ נבראת תחילה ואח"כ השמים, משל למלך שבנה פלטין משבנה את התחתונים, אח"כ בנה את העליונים" [בראשית רבה א, טו].
 
עובדות והנהגות
"תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם. ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך – יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום" [ביצה כ, א-ב].
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתם במירון, אך הדעות חלוקות בשאלה עם מי הם קבורים.

 
יחד עם בית שמאי:
 אלה סימני כתבי הקברות לר' יעקב שליח רבינו יחיאל מפריז.

 

"מירון… מיד נכנסתי במערה וראיתי שתי כנסיות של אבני שיש, והם של בית שמאי ובית הלל. ושתי מערות גדולות תחת ההר, ופתחים קצרים יש להם, וכשיכנס אדם בתוכם יראה קברים שאין להם שיעור, ואינם ידועים אלא קבר בנו של ישעיהו הנביא וקבר יונתן בן עוזיאל, והנחל יורד אצל קברו… ויש עוד כמאה מערות ואינן ידועין של מי הן. וכל קברותיהם באבן, כמו תיבה בתוך הבית, ואבן אחת היא כסוי לכמה קברות". [ר' יעקב בן נתנאל הכהן]

 
יחד עם הלל, שמאי ובית שמאי:
אלה סימני כתבי הקברות לר' יעקב שליח רבינו יחיאל מפריז, כת"י מוסקבה, אלו יחוסי הצדיקים ז"ל וציונם, יחוס הצדיקים.
מסעות ר' בנימין מטודילא, סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג, מכתב מר' מנחם ב"ר פרץ החברוני, תוצאות ארץ ישראל.
 
"במירון יונחו גם הלל ושמאי, קבריהם וגם קברי תלמידיהם נמצאים במערה אחת בהר. הנסים והנפלאות הנראים אצל קברי הקדושים האלה ידועים בכל ארץ ישראל". [שבילי דירושלים]
 
יחד עם הלל, ללא שמאי ובית שמאי:
 גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש (שבחי ירושלים; זכרון בירושלים), יד אהרן, שערי ירושלים (מבשרת ציון; תפארת ירושלים; מסעות משה), מסעי הירח, טוב ירושלים.
איגרת תלמיד ר' עובדיה מברטנורא מירושלים.
 רבי משה באסולה, איגרת יחוס האבות מאלמוני, רבי משה חיים קאפסוטו, איגרת אחד התלמידים לר' אברהם ישמעאל חי סנגויניטי (תלמיד האוה"ח), איגרת ר' יוסף סופר מצפת, ידי משה, ימי מוהרנ"ת, קורות העתים, איגרת ד"ר אליעזר הלוי מצפת, גבעת שאול.
 
ללא ציון מיקום מדוייק:
 איגרת ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, איגרת ר' ישעיה הלוי הורוויץ מצפת.
 
בית הלל לבדם:

"אחר הצהרים הלכתי להינפש מעט תחת צל אילני זית העומדים על פתח מערות בית הלל אשר באמצע מורד הר מירון, בדרך היורד אל נחל מי מגידו. שכבתי שם כשעות שתים, אחר כך עמדתי והלכתי אל המערה. והנה על פתח המערה, מימין ומשמאל, מקום קבורת שמונה משמשי הלל במחצבת אבנים גדולות מאד מעשה פרחים. ירדתי אל תוך המערה, והמערה גדולה מאד, מרובעת, נאה במעשיה, כתבנית היכל גדול. ומכל ארבע רוחותיו כוכין, קברות תלמידיו בארונות אבנים. כל ארון קרוב לארבע אמות ארכו, ומכסיהם מלמעלה, אבנים גדולות ויקרות, מעשה שושן, כמעשה אבנים אשר מחוץ למערה. בתוך הארונות אשר בהמערה נוזל מעיני מים טובים ונעימים. כל באי המערה לא ישובון עד ישתה מהמים האלו. אף ירחץ עיניו, כמקובל בפי כל לרפואות תעלה". [מסע מירון]

 

 

הפניות נקראות ומועברות לטיפול אך ללא מענה אישי

השאירו לנו הודעה בטופס הבא:

שמות התורמים יוזכרו על ציון הבעל שם טוב זי"ע