בימי מלחמת העולם השניה, בפלישת הנאצים לרוסיה, נהרסה העיר וולדניק כליל וכמעט שלא נשאר בה בניין שלם. האוהל שעל קברו של רבי ישראל דב מוולדניק היה הבנין היחידי שנשאר שלם.
לאחר המלחמה, כאשר הוחל בעבודות שיקום העיר, החליטו השלטונות להקים תחנת טרנספורמטור באוהל שעל קברו, שכן כאמור, היה זה הבנין היחיד בעיירה שעמד על תילו. החלו הפועלים לחפור יסודות, עבדו כל היום, בלילה הלכו לביתם ובבוקר, כאשר שבו, ראו שהחפירות מלאות עפר כאילו לא נחפרו. מחזה זה חזר ונשנה כמה פעמים, הפועלים נתקפו פחד וסירבו להמשיך בחפירה, והשלטונות נסוגו מתכניתם.
גם תחת השלטון הקומוניסטי, היה ציונו של רבי ישראל דב מוקד משיכה, ומשראו השלטונות הקומוניסטים כי קברו משמש מוקד לחיזוק האמונה, עמדו ואטמו את הדלת והחלון של האוהל.
אולם, גם זה לא הואיל, רבים המשיכו לפקוד את האוהל. להיפך: זה הגביר את האמונה בצדיק, שטרם פטירתו אמר "אפילו אם לא יוכלו לגשת לקבר, רק יאחזו בידית האוהל, יזכו להוושע" (סיפורי נפלאות מהרה"ק "שארית ישראל").
בשנת תשס"א חודש הציון והאוהל, שהיה מוזנח ועלוב, ונבנה מחדש. בסמוך לו נבנה היכל לכהנים, חדרי שירותים, והיכל הכנסת אורחים. בית הקברות גודר ונבנה גשרון גישה לכניסה לבית הקברות.
האגודה העמידה גם שמירה קבועה וצמודה במקום במשך כל היממה, במשך השנה כולה.
בזכות האגודה, פוקדים אלפים את קברו של רבי ישראל דב מוולדניק, בעל "שארית ישראל", הידוע כפועל ישועות, במשך השנה.