שתי תמונות, זיוף אחד…

עם פרסומה של תמונת ה'בעל התניא' החדשה, במוסף 'קהילות' חזר ועלה הדיון הציבורי בכל הנוגע לשאלת האותנטיות של תמונות דיוקנותיהם של גדולי הדורות, מהתקופה שלפני המצאת הצילום.

מהבחינה ההלכתית השאלה האם מותר לצייר פני אדם נתונה לדיון שלא זה המקום לפרטו. מפורשת יותר ההתנגדות בעולם החסידות לציור הדיוקן.

כך למשל, בחסידות בעלזא מפורסמת העובדה אודות צייר שבא אל מהר"י מבעלזא והתפאר לפניו כי יש בידו ציור דיוקן של אביו ה'שר שלום' ומהר"י גילה התלהבות גדולה לרכוש את הציור בכל מחיר אשר יושת עליו, עד שהצייר התרצה למוכרה.

כשהגיע הציור לרשותו של מהר"י מיהר להשמידה והסביר מהר"י שכל עוד נותרה דמותו של אביו מצויירת בעולם הזה, לא היתה מנוחה לנשמתו של ה'שר שלום' בעולם העליון ולכן השתדל כל כך לרכוש ציור זה שהוא היחידי עלי אדמות ועכשיו עם השמדתה לא נותר זכר לדיוקנו של אביו זצוק"ל.

לכן יש לשער כי כל תמונה בעידן טרום הצילום נזקקה לשיתוף פעולה בין הצייר לבין הדמות המצטיירת, כשהמצויר היה 'אנוס על פי דיבורו' של הצייר לשבת לפניו שעה ארוכה כך שלא סביר שאותם גדולי הדורות הסכימו לאותו שיתוף פעולה.

אין פלא אם כן, כי לגבי כל אותן דמויות הוד, שחיו בעידן הטרום צילומי, שאם מוצאים אנו את מה שמיוחס ונטען להיות ציורי דיוקנותיהם, מבלי שידוע לנו על רצונם המפורש לכך, הרי שאחת מהנה: או שבמקרה הטוב, אי מי מתלמידיהם או מקרוביהם העלה את דיוקנם מתוך זכרונו, ובמקרים שכאלה הדיוקן משקף לכל היותר את תווי פניהם הכללי, ותו לא, או שכל הציור כולו, הינו פרי דמיונו של האמן המצייר. במקרה כזה הציור משקף את מיטב השגתו של המצייר, איך ש'לדעתו' אמורה להצטייר דיוקנו של הדמות אותו ביקש לתאר בציורו.

בין תמונות הדיוקן הנפוצות, גם קיימת תופעה נוספת, והיא, טעויות בזיהוי. כאשר דיוקן מסוים מתפרסם ע"י אינטרסנט, אם מתוך טעות ואם מתוך חוסר בדיקה מאמתת ובמקרים חריגים, אף מתוך כוונה זרה, של קידום מכירות וכדומה.

דיוקנו של 'בעל השד'

גורל זה עלה בדיוקן הנפוץ המיוחס למרן אור שבעת הימים רבנו הבעל שם טוב זי"ע.

כי מלבד שלא הגיוני להניח שהבעש"ט מצא 'לנכון' להקדיש מזמנו היקר לצורך 'העמדה והערכה' של אמן מתוך רצון להעלות את ציור דיוקנו, הרי שכל יסוד הזיהוי של הדיוקן עם דמותו ההירואית של הבעש"ט, נובעת מטעות פאטאלית.

כי לא רק שברור לנו שהדיוקן הזה אינו של הבעש"ט אלא דווקא להיפך, אנו יודעים בבירור שהיא דיוקנו של דמות אחרת ולא 'סתם', אלא אחרת ממש.

בלונדון פעל לפני כשלש מאות שנה יהודי מסתורי שנולד בפודהייץ, עיר שפעלו בה הרבה משרידי כת ש"ץ ובתוכם היה אדם בשם משה דוד שפעל כ'נביא' שבתאי ידוע ואחד משומעי לקחו שהמשיך את דרכיו הנלוזות, שמואל פאלק, גם נרדף על ידי רבנו יעקב עמדין, עד שהעלה על עצמו את חמת השלטונות, שדנו אותו לשריפה וברגע האחרון נמלט ללונדון. שם נודע פאלק, כ'בעל שם מלונדון', מכשף, שכדרך ה'שבתאים' השתמש בדמיוני שמות הקודש, והיה ידוע בקרב האצולה הנוצרית בשעתו, שאף תיארוהו בתואר 'דוקטור' למיסטיקה.

דמותו של אותו ד"ר שמואל יעקב די פאלק טרדיולה לנייאדו מפודהייץ, תלמידו של השבתאי משה דוד מפודהייץ שבהתאם לעיסוקו מן הנכון לתארהו 'בעל שד', הועלה בציור אופייני, על ידי הצייר האמריקאי יוהאן סינגלטון קופליי – John Singleton Copley והציור המקורי מוצג כיום במוזיאון ליווינג תורה בברוקלין. כשפורסם לראשונה בשנת תרס"ג על ידי  הרב הראשי של לונדון, נאמר מפורשות שזו דמות דיוקנו האמיתית של ה'בעל שם' ד"ר פולק הידוע.

בסיפור עם הציור האמריקאי אין אנחנו 'מגלים את אמריקה' וכבר רבים דשו בה ואף אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל יצא כנגדה. לסיכום, אין לאף אחד מושג איך נוצר הקישור המוזר בין דמות שפלה זו, לבין מרן אור שבעת הימים הבעש"ט זי"ע, אם בשגגה או בזדון – אחת היא לנו, יש לשרשה מתוך המחנה.

הדיוקן השני  של הבעש"ט

דיוקן נוסף, פחות ידוע המיוחס לבעש"ט מצוי בספרו של הסופר הגאליציאני גרשון הכהן באדער שהתמחה בכתיבת ספרי סיפורים ממקורותינו וממקורות נכר.

בספרו 'דרייסיג דורות אידן אין פולין' – ניו יורק תרפ"ז, מופיעה תמונה של ציור דיוקן, ממוזיאון פרטי בלבוב, אשר בכיתוב שלה נאמר – בפולנית 'ראבין איזרעאל ז' מיענדזיבארזא' היינו, הרב היהודי ישראל ממעז'יבוז.

כפי שהקדמנו, הרי שבכל אותן דיוקנאות המתייחסות לדמויות שלפני עידן הצילום, גם כלפי דיוקן זה, יש לקבוע שהצייר צייר אותה, או מזכרונו או מדמיונו הפרוע. גם כאן לא ברור מהיכן צצה התמונה ואיזה ערך היסטורי יש לה.

עם זאת, דמות זו, קרובה יותר אל המציאות התיאורטית. הדיוקן משקף דמות מזרח אירופאית טיפוסית, החזות הינה רבנית אופיינית וכן הלבוש, כיסוי הראש והמעיל מתאימים לסביבה ולתקופה.

האומנם אותו צייר עלום השם, זכה לראות את מרן הבעש"ט ואף השתדל כמיטב כשרונו למצות את דמות דיוקנו בתווי פנים המתאימים לדמותו הנערצת והקדושה? ואם כן, האם אכן הצליח בכך?

הסבירות נמוכה מאד ויהא אשר יהא אין אנו יודעים מה הסיבה שגרמה לתמונתו של הצייר האמריקאי לכבוש את אלבומי התמונות שלנו, יותר מהציור הלבובי, למרות ששניהם פורסמו בתקופה אחת.

הרי לפנינו שתי תמונות שלא ברור מה ייחוסם ומדוע יוחסו לבעש"ט, כמו לפנינו שני שעונים מקולקלים: האחד מפגר והשני אינו פועל אך השעון הדומם עדיף על המזויף, (לא רק בגלל העובדה הפשוטה שהשעון הדומם מדייק פעמיים בכל יממה…) כי הרי כשאנו יודעים שהשעון אינו פועל, אנו לא עלולים לטעות אחריו, לעומת זאת השעון המפגר גם מרגיז ועלול לשבש אותנו.

הוא הדין כאן, אימוץ דיוקן הבעש"ט של תמונת לבוב, גם אם אינה נכונה – הרי שאינה הופכת את הטמא לטהור. ואם כל כך חשקה נפשנו בתמונת דיוקנו של הבעש"ט, שומה עלינו לאמץ את זו יותר ולו כדי להוציא מלבן של הטועים.

דעת מומחה

הרב שלמה פפנהיים, נודע כמומחה עולמי ליודאיקה. והוא הואיל להעשיר את קוראי 'המבשר' מתוך אוצרות רוחו, וידיעותיו המקצועיות והעניק לנו כמה קווים בסיסיים, שלפיהם הוא עורך את בדיקותיו ומגיע למסקנותיו אודות המקוריות של תמונות.

רשות הדיבור להרב פפנהיים:

הבדיקות המקצועיות בכל מוצר יודאיקה, נערכות בשני תחומים: ראשית התחום הטכני, בו נבדקים חומרי המוצר, אם מדובר בציור נייר, לוקחים פיסה זעירה של הנייר, ממקום מוסתר שאינו מזיק לתמונה וכמעט שלא משאיר עקבות, ובבדיקת מעבדה ניתן לקבוע בצורה פשוטה את גיל הנייר. אחר כך בודקים את חומרי הצבע שגם אלה ניתנים לקביעה מעבדתית.

יש לציין שבעוד חומרי נייר עתיק הינם ברי השגה כי בניקל ניתן למצוא ספר עתיק שהודפס לפני 500 שנה ולמצוא בו דף שנותר ריק אותו ניתן לתלוש ולצייר עליו. אבל נדיר מאד למצוא דיו או צבע מחומרי התקופה, כי אם החומר הוא מקורי אמיתי, הרי שכבר הספיק להתייבש ועבר עליו הכלח, והאפשרות היחידה היא לאתר חומרי גלם עתיקים ולנסות לחקות את שיטת העיבוד העתיק, דבר הדורש כבר מיומנות גדולה ויקרה. נכון שגם זיופים מקצועיים כאלה כבר הגיעו לשוק, אבל ברור שההשקעה הנדרשת לכך הופכת את התופעה לנדירה מאד.

כך גם במוצרים. בדיקת החומר אמור לתת את התשובה הראשונית, אם לדוגמה מצויה לפנינו כלי קרמיקה, הרי שמלבד חומרי הצבע, נבדקת גם טכניקת ה'גלאזורה' (הציפוי) שגם היא השתנתה לאורך השנים והקושי לזייפם הם לא פחותים מהקושי לזיוף הדיו או הצבע.

הסגנון קובע

ומכאן אנו מגיעים לתחום השני והוא ה'איקונוגרפי', שבתחום המקצוע שלי. כי יתכן לפעמים שהנייר הוא אכן בן התקופה, והצייר המאוחר השתמש בחומר העתיק מתוך כוונת מכוון לשוות ליצירתו מראה עתיק מטעה. כי הרי לא יעלה על הדעת שצייר ינסה להוציא את כשרונו האומנותי דווקא על נייר יקר עתיק… ורק אם אנחנו חוקרים את הצד האיקונוגרפי, בו אנחנו מזהים את סגנון הציור בתקופתו של הצייר, ומה היתה מקור השראתו לציור, ניתן לקבוע אם הציור הינו מקורי או חיקוי.

לא פעם, כשאנחנו מוצאים את מקור ההשראה אשר אנו יודעים את גילה האמיתי, אנחנו גם יכולים לקבוע שהיא אשר שימשה עבור הצייר כמקור וכהשראה ליצירתו, ולפיה ניתן לקבוע גם את גיל היצירה שלפינו, כי הרי לעולם לא יבא הבן לפני האבא.

שני סיפורים אני יכול לחלק עם קוראי 'המבשר' שלדעתי ראויים לשמש דוגמה לאופי ואיכות עבודתנו: הסיפור הראשון היה כשקיבלתי טלפון עם בקשה לבדיקת אמיתות קערת פסח, מקרמיקה איטלקית שתאריכה לפני 400 שנה. היא התגלתה לאחרונה והגיעה אל המוזיאון הגרמני במינכן. הם מצדם העבירו אותה לבדיקה טכנית ואלי העבירו את הבדיקה האיקונוגרפית.

בדקתי את ציורי גלות ויציאת מצרים המצוירים בקערת הקרמיקה, ולפיהם הגעתי למסקנה שמקור לציורי הצייר הינן ציורים מהגדת טריאסט שהופיעה בשנת 1860 כך שלא יתכן לתארך את יצירת הציורים לתקופה של שנות ה-1500 או 1600.

אחרי שגם הבדיקה הטכנית הגיעה למסקנת גיל כמוני. הצלחנו גם למצוא את מקורה האמיתי של היצירה והתברר שמדובר בקערה שדודה מתוך המוזיאון היהודי בווינה שנשדד כולו בידי הנאצים ובמשך עשרות שנים היתה חבויה באוצרותיו של סוחר עתיקות מתוך חשש לחשיפת השוד ועכשיו חשב להרחיק את עדותו ולהכשיר את הגזילה שבידו.

מעשה בראשונים

הסיפור השני קשור לתמונות הראשונים, הרי"ף והרא"ש וכדומה הנפוצים בקישוטי הסוכה.