קהילת היהודים במינסק הייתה בין החשובות במזרח אירופה. ב-1489 יהודי התמנה על גביית מסים בעיר מטעם השלטון הליטאי. יהודים התחילו להתיישב בעיר במאה ה-16. ב-1579 המלך סטפן בתורי הוציא אישור ליהודים לסחור בעיר. המלך זיגמונט ביטל אישור זה ב-1606 בעקבות פניית הנוצרים. אולם ב-1609 היהודים שוחררו ממסים מיוחדים וב-1616 הורשה להם לפרוס בעיר את מרכולתם וב-1629 לפתוח חנויות.
קהילת מינסק הייתה בין הקהילות המייסדות של הוועד הליטאי. עד 1631 השתייכה לפלך בריסק. בזמן המלחמה הפולנית-רוסית (1654-1667) נטשו היהודים את העיר בעקבות הכיבוש הרוסי ב-1655, אך בחזרתה לפולין ב-1658 חזרו גם היהודים. עדיין ליהודים לא היה אישור להתיישב בעיר והם נאלצו לשכור בתים מאוניאטים, ועקב כך סבלו סבל כפול, שכן הופנתה נגדם שנאת הנוצרים האורתודוקסים, גם כלפי בעלי בתיהם וגם כלפי היהודים עצמם.
בהשפעת הגאון מווילנה הוקמו בעיר מספר ישיבות. בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שימשה מרכז לתנועת הפועלים היהודית. ברבנות העיר כיהנו והתגוררו רבנים מפורסמים וביניהם: הרב יחיאל היילפרין – מחבר "סדר הדורות", הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן שכונה ה"גדול ממינסק", הרב בנימין הכהן שקוביצקי שכונה "המגיד ממינסק", והרב גרשון תנחום ממינסק (שהרב אברהם יצחק הכהן קוק למד אצלו תקופה מסוימת לפני שהגיע לישיבת וולוז'ין)).
בשואה הושמדה מרבית הקהילה היהודית. בעיר מינסק הוקם גטו, שהיה הגטו שהחזיק הכי הרבה זמן בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודי הגטו הוצאו במספר אקציות להריגה בבורות ענק שנחפרו בקרבת הכפרים ט'וצינקה ומאלי טרוסטניץ'. אלפים מיהודי הגטו נמלטו ממנו ליערות הסמוכים ולחמו שם כנגד הגרמנים (למשל, מאשה ברוסקינה). אחרוני היהודים בגטו, שהועסקו בעבודות כפיה נשלחו אל מותם במחנה המוות סוביבור או שנורו למוות בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1943. רק 13 יהודים שרדו את הגטו. ב-1947 הוקמה ברחוב זסלבסקיה אנדרטה, הראשונה מסוגה בברית המועצות, עליה נכתב: "ליהודים-קרבנות הפשיזם". בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ידעה העיר התנכלויות של השלטונות לפעילות היהודית. בינואר 1948 על ידי סוכני הק.ג.ב. נרצח ראש התיאטרון היהודי שלמה מיכואלס, ב-1949 נסגר התיאטרון היהודי ועובדיו פוטרו, ב-1959 הוחרם בית הכנסת הגדול, ובניינו עבר לידי תיאטרון גורקי.
בשנות ה-60 נאסר על קבורה בבית הקברות היהודי, ולאחר מכן הוא נהרס ונהפך לאצטדיון דינמו. ב-1959 האוכלוסייה היהודית מנתה 38,842 נפשות. בתקופת הפרסטרויקה התחדשה הפעילות הקהילתית. כיום קיימים במינסק שני בתי כנסת של התאחדות יהודי בלרוס-נוסח אשכנז, ושל חב"ד, בראשות הרב הראשי לבלרוס הרב שניאור זלמן דייטש
בשואה הושמדה מרבית הקהילה היהודית. בעיר מינסק הוקם גטו, שהיה הגטו שהחזיק הכי הרבה זמן בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודי הגטו הוצאו במספר אקציות להריגה בבורות ענק שנחפרו בקרבת הכפרים ט'וצינקה ומאלי טרוסטניץ'. אלפים מיהודי הגטו נמלטו ממנו ליערות הסמוכים ולחמו שם כנגד הגרמנים (למשל, מאשה ברוסקינה). אחרוני היהודים בגטו, שהועסקו בעבודות כפיה נשלחו אל מותם במחנה המוות סוביבור או שנורו למוות בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1943. רק 13 יהודים שרדו את הגטו. ב-1947 הוקמה ברחוב זסלבסקיה אנדרטה, הראשונה מסוגה בברית המועצות, עליה נכתב: "ליהודים-קרבנות הפשיזם".