בית הקברות של טבריה: בחלק מן החפירות שנערכו בטבריה ובחמת נתגלו שרידי קבורה, לרוב קבורה ללא חפצי לוואי, או הטמנה של ארונות קבורה עשויים בדרך כלל מאבן גיר. כמו כן נתגלו פריטי קבורה, לרוב דלתות אבן מבזלת שעוצבו בסגנון דמוי דלתות-עץ, שמקורן בקברי בנין מפוארים (מאוזוליאום) שאבדו עקבותיהם. גם בתגליות אקראי נמצאו ארונות, מצבות ופריטי קבורה שונים, לרוב שלא באתרם המקורי, ולעיתים עם כתובות[1] המספרות על הנקברים, תוארם ושנת פטירתם. בין השמות והתארים היהודיים המוזכרים בכתובות שנמצאו: 'לאדוננו סיריקיוס'[2], 'שלומית האחות', 'ויטוס בן אליאב מאלכסנדריה', 'יוליאנוס בן קריספוס', 'טליתא מרה בת שמואל, אשת לאיונטיוס', '[פלוני] בן איסידורוס, חבר המועצה', 'סומכוס בן יוסטוס', 'אמנדוס, מי שנהנה מכל תפנוק', 'שמעון בר שמאי' ו'יוסף בן אלעזר בן שילא' (ראה להלן)[3].
שדה קבורה צפוף, המיוחס לבית העלמין היהודי של טבריה מתקופות המשנה, התלמוד והגאונים, המשתרע על שטח של כ-250 דונמים, קיים בשוליים הצפוניים של העיר העות'מאנית (אזור הכנסיה הסקוטית, הסראיה והמצודה העות'מאנית), ובאזור שמצפון [עד לגבול הצפוני של המצודה] וממערב להם, בשכונות דונה גרציה (לשעבר ג'ב אלבאן), הרמב"ם (לשעבר מימוניה) ודון יוסף נשיא[4], ואזור הביטוח הלאומי והצומת הכניסה הראשית [ליד בנק לאומי]. באזור נרחב זה, שהיה מחוץ לעיר היהודית הקדומה ומצפון לה, נערכו כחמש-עשרה חפירות הצלה מטעם רשות העתיקות, בהן נתגלו מעל 250 קברים באתרם, רובן חפירות שנוהלו על ידי ב. רבני בשנות החמישים של המאה הכ'[5].
המאפיין של הקברים הוא צורתם האחידה, בדרך כלל: תאי קבורה חצובים ובנויים (לרוב) מאבני בזלת מהוקצעות הנשענות על חתך סלע הבזלת הטבעי, מכוסים לוחות אבן ומטוייחים בטיח לבן-אפרפר. לעתים נמצאו 'נפשות' על גבי הקברים, כלומר, מצבות פשוטות שנבנו מנדבכי-אבנים אחדים. רוב הקברים נתגלו בקבוצות (ולעיתים אף זה על גבי זה, בקומות), אך לפעמים בתפזורת לא אחידה או כבודדים.
בין קברי הבזלת נתגלו לא פעם, בתפזורת, ארונות קבורה מבזלת ומאבן-גיר שהונחו ללא קשר סדיר לקברים האחרים. סוג מיוחד של קבורה, הדומה לסגנון הפשוט הנ"ל אך משוכלל ממנו בהרבה, הוא קבר בנין (מאוזוליאום) מפואר הכולל תאי קבורה גדולים ומסודרים לאורך דפנות המבנה העשוי אבני גזית, עם פתח כניסה מסודר ודלת אבן הסובבת על צירה. עד כה נתגלו שרידים של לפחות תשעה מאוזוליאומים בטבריה, כולם בצפון העיר [סטפנסקי תש"ס (ב)]. שרידים קטועים של ששה מהם נתגלו על ידי ב. רבני ונ. תפילינסקי בשנות החמישים של המאה הכ', שנים מהם סמוכים לקבר הרמב"ם, ממערבו. מאוזוליאום נוסף, שתוארך לסוף המאה הא' – ראשית המאה הב' לסה"נ, נתגלה ונחפר בשנת 1976 על ידי פ. ויטו בזמן הקמת בית התרבות העירוני יד שטרית [ראה להלן – רבי חייא], בשכונת קרית שמואל (הקבר, עם תאי קבורה בנויים בשתי קומות – באחד מהם נתגלתה גלוסקמת אבן – וחזית מפוארת, קיים עדיין במרתף בנוי מבטון שבחצר המבנה). שני מאוזוליאומים נוספים, סמוכים אחד לשני, נחפרו על ידי י. סטפנסקי בשנת 1996 בגבולו הצפוני של בית העלמין הקדום, מעל הדרך ההולכת למגדל. גם בקברים אלה נתגלו סימני בניה מפוארת, ונראה ששני המבנים בלטו בנוף ונראו לכל מי שהלך צפונה מטבריה לכיוון מגדל. אך ייחודו של אתר זה האחרון, מלבד פאר הבניה שלו[6], הוא בכתובת היוונית שנתגלתה על אבן המשקוף שהתנוססה על הכניסה של המבנה הדרומי: 'יוסף בן אלעזר בן שילא איש חורשה'. המקרה היחידי בטבריה שבו נמצאה כתובת קבורה באתרה המקורי. לימוד הכתובת העלה, שמדובר במשפחה יהודית שמקורה בעיירה חורשה אשר בדרום הר חברון, וכנראה עברה לטבריה בעקבות מלחמת בר כוכבא. קיימת סבירות שזו המשפחה הטבריינית האמידה והמפורסמת בנדיבותה, בית סילני, המוזכרת בתלמוד והקשורה לאמורא הטברייני ר' חייא בר אבא[7].
בעבר הראו את ביתו של רבי יהודה הנשיא 20 מטר מערבית למסגד שליד שפת הים שבתוכו המוזיאון העירוני. מסורת אנשי טבריה סיפרה כי המקום נקרא 'קאבו לעניים', וכן נראה בספר חיבת ירושלים, זכרון בירושלים וטובת מראה. זהו בית עם כיפה גדולה, אשר במרתפו ישנה מערה עם דלת רומית כולל פיתוחים וציורים עליה. היתה אגדה כי זוהי מנהרה ארוכה המגיעה עד לציפורי, ראה בפרק רומי. יש להוסיף את דברי התוס' רי"ד בעבודה זרה [ח, ב, וראה ראש השנה לא, א] שהמערה היתה מציפורי לטבריה, ובראש ההר של טבריה היה גר אנטונינוס.

בטבריה ישנם שבעה מיקומים שונים לקברי הצדיקים, עיין בערך הצדיקים הקבורים שם בכדי לקבל מקום קבורה מפורט
בית העלמין בו קבורים האחרונים.
שדרות קפלן, שער הכניסה הראשון של בית העלמין פונים ימינה בשביל המוליך אל חלקת תלמידי הבעש"ט הניכרת מרחוק בעץ הבודד שלידה.

טבריה, 'היושבת בטיבורה של ארץ ישראל… שטובה ראייתה' [מגילה ו, א], היתה המרכז הרוחני, הכלכלי והפוליטי של יהודי ארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים (מאות ג'-י"א לסה"נ). שטחה של עיר זו, אחת הגדולות בארץ ישראל באותה תקופה, השתרע מחמת טבריה בדרום , עד למרכז העיר המוקף בחומה התורכית בצפון – לפחות.

הצג את קברי צדיקים בגליל במפה גדולה יותר