קהילה יהודית הייתה בבולחוב מיום היווסדה על ידי ניקולס גידזינסקי. מייסד העיירה העניק ליהודים זכויות שוות לאלה של התושבים הנוצרים, והדבר אושר על ידי המלך זיגמונט השלישי מבית ואזה (Waza) שהיה הדוכס הגדול של ליטא, נסיך הכתר הפולני, מלך האיחוד הפולני-ליטאי ומלך שבדיה. מפנה לרעה ביחס השלטונות הפולנים אל האוכלוסייה היהודית חל עם מותו של מנהיג פולין יוזף פילסודסקי בשנת 1935. הממשלה הפולנית עודדה את האזרחים להחרים בתי עסק יהודיים, ובתי עסק הוזהרו שלא לעשות עסקים עם יהודים. כל אלה הביאו להתדרדרות במצבם של יהודי בולחוב והסביבה, כמו של היהודים בגליציה כולה. מתיאורים בעיתונים של אותה תקופה ידוע כי מספר התקיפות האלימות נגד יהודים עלה עלייה חדה ומאות יהודים נהרגו בירי.
שואת יהודי בולחוב,
האקציה הראשונה ב-28 וב-29 באוקטובר 1941, התרחשה האקציה הראשונה בבולחוב, שבה נלקחו כאלף יהודים מבתיהם, נכלאו בדום קתוליצקי, בית המרכז הקהילתי הקתולי בגבולה הצפוני של העיירה, ושם עונו בדרכים שונות במשך יממה: הגרמנים הכריחו את היהודים לעמוד זה על כתפיו של זה, ואת הרב הזקן של העיר העמידו למעלה; אחר כך הפילו אותו. כל זה קרה במשך שעות ארוכות. לאחר מכן הובאו היהודים ליער טניאוה, כמה קילומטרים מחוץ לעיר, נורו שם ונקברו בבור שנחפר באדמה. האדמה ב"קבר האחים" הזה המשיכה לנוע כמה ימים אחרי הטבח, שכן לא כל הנרצחים היו מתים לגמרי כשכיסו את הבור. במקביל, גדלה האוכלוסייה של העיר, שמנתה בשנת 1940 כ-3,000 איש, בכמה אלפים, שכן יהודים הובאו לעיר מן הכפרים הסמוכים
האקציה השנייה התחוללה כשנה לאחר האקציה הראשונה, ב-3–5 בספטמבר 1942. באקציה זו נרצחו כ-1,500 יהודים, וכ-2,000 נוספים שולחו ברכבות משא להשמדה בתאי גזים במחנה ההשמדה בלז'ץ.
ב