העיירה ארבל שבגליל התחתון המזרחי, נזכרת רבות במקורות היהודיים, החל מהתקופה החשמונאית[1]. בתקופה זו חי בה החכם נתאי הארבלי. במערות הממוקמות במצוקים שמצפון-מזרח ליישוב הסתתרו היהודים הקנאים, מתנגדי השלטון הרומי, בזמן מסע הכיבוש של הורדוס בגליל (שנת 38 לפסה"נ). על פי יוסף בן מתתיהו, מסרו יהודים רבים את נפשם במערות אלה, לאחר שהורדוס נאלץ לשלשל את בחירי צבאו מראש מצוקי ארבל בארונות שנקשרו בחבלים על מנת להגיע אל המערות מלמעלה. יהודים רבים העדיפו למות מאשר להיכנע, וביניהם היה גם זקן שהמית את אשתו ושבעת ילדיהם ולבסוף קפץ לתהום העמוקה שמתחתיו – אירוע גבורה המזכיר את סיפור הגבורה בכיבוש מצדה. סיפורי גבורה נוספים אולם על מסירות נפש לקיום מצוות היו בסיפור חנה ושבעה בניה, ובסיפור אלעזר הזקן, שהקיא את בשר החזיר שנתחב בכוח לפיו, ועינו אותו ומת [ספר מכבים ב ו, יח-לא].
בזמן המרד נגד הרומאים בגליל (66 לסה"נ), ארבע שנים לפני חורבן ירושלים ובית המקדש, בוצרו המערות על ידי יוסף בן מתתיהו[2], אם כי לא מוזכרים קרבות מפורטים שנערכו באתר עצמו
העיירה ארבל שבגליל התחתון המזרחי, נזכרת רבות במקורות היהודיים, החל מהתקופה החשמונאית . בתקופה זו חי בה החכם נתאי הארבלי. במערות הממוקמות במצוקים שמצפון-מזרח ליישוב הסתתרו היהודים הקנאים, מתנגדי השלטון הרומי, בזמן מסע הכיבוש של הורדוס בגליל (שנת 38 לפסה"נ). על פי יוסף בן מתתיהו, מסרו יהודים רבים את נפשם במערות אלה
הצג את קברי צדיקים בגליל במפה גדולה יותר