רבי חנינא בן דוסא
 
רבי חנינא בן דוסא, תנא בן ארץ ישראל בן הדור הראשון, בסוף ימי בית שני.
תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי.
חי בערב, כיום עראבה [ירושלמי תענית ד, א; ירושלמי ברכות ד, א].
על יושרו נאמר: "'אנשי אמת' [שמות יח, כא], כגון ר' חנינא בן דוסא וחבריו" [מכילתא יתרו, פרשה ב וראה להלן (עובדות והנהגות) עוד על יושרו].
זכותו עמדה לכל בני דורו: "'נשוא פנים' [ישעיהו ג, ג] – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו. למעלה – כגון רבי חנינא בן דוסא [רש"י: שהכל ניזונין בזכותו], למטה – כגון רבי אבהו בי קיסר [רש"י: שהיה חשוב בבית המלך]" [חגיגה, יד, א].
כמו כן כן מובא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת" [תענית, כד, ב].
אמר רב לא נברא העולם הבא אלא בשביל רבי חנינא בן דוסא [ברכות סא, ב].
בכפתור ופרח [פרק מ"ד] כתב שאביו דוסא הוא ר' דוסא בן הרכינס.
 
אמרותיו
"רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו – אין חכמתו מתקיימת" [אבות ג, ט].
"הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת" [שם].
"הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – אין רוח המקום נוחה הימנו" [שם, י].
"ר' חנניא בן דוסא אומר אותו האיל [שבעקידת יצחק] שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה, אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל… קרניו של איל, של שמאל שתקע בו בהר סיני… ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא" [פרקי דרבי אליעזר פרק ל].
 
עובדות והנהגות
"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף" – רש"י: התפילה טרודה מהחולה ואינה מתקבלת [ברכות לד, ב].
פעם אחת הלך רבי חנינא בן דוסא בדרך והחלו לרדת גשמים. אמר: ריבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? – מיד פסקו הגשמים. כשהגיע לביתו אמר: ריבונו של עולם, כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת? – וחזרו הגשמים [תענית כד, ב].
"מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים, ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים, וחיה. אמר רבן יוחנן בן זכאי: אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך? אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך" [ברכות לד, ב].
שכנתו של רבי חנינא בן דוסא בנתה בית, והקורות שבהם השתמשה לבניית התקרה היו קצרות מדי ולא הגיעו מקיר לקיר. כשסיפרה על כך לרבי חנינא, אמר: "יאריכו הקירות". והעידו חז"ל: "הגיעו, עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן". פלימו אומר: "אני ראיתי אותו הבית, והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן", ואמרו לי: "בית זה שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפילתו" [תענית כה, א].
"מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו [של רבי חנינא בן דוסא], והניח שם תרנגולין, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה [רבי חנינא]: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולין, והיו מצערין אותם, ומכרן, וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העיזין" [תענית כה, א].
מעשה שבאו לרבי חנינא בן דוסא ואמרו לו שהעיזים שברשותו מזיקות לשדות[1]. אמר להם: אם מזיקות הן – יאכלו אותן דובים [=זאבים], ואם לא – תחזור כל אחת ואחת מהן בערב כשדוב בקרניה. ואכן, כאשר חזרו העיזים מן המרעה, הביאה כל אחת מהן דוב בקרניה [תענית כה, א].
"מעשה במקום אחד שהיה ע