רבי מרדכי יפה מלעכאוויטש זיע"א מצאצאי רבי מרדכי יפה בעל הלבושים על שמו נקרא, נולד בשנת תק"ב, לאביו רבי נח יפה.

ילדותו:
בהיותו ילד עבר פעם רבי אהרן הגדול מקארלין דרך עיר מגוריהם, לקחו אביו לפני רבי אהרן על מנת שיברך את הנער שיתמיד בלימודו, לקח רבי אהרן את הנער וקירב אותו אל לבו משך זמן מה ואז אמר לאביו כי מעתה ילמד הנער בהתמדה.
רבנו התייתם מאביו עוד בהיותו ילד, שכרו לו בני העיר מלמד שישב עם הנער וילמדו תורה, אך הנער העדיף לבלות ביער הסמוך לביתו ולהתבודד בינו לבין קונו.
בהיותו בן שנים עשר דרש הילד בבית הכנסת הגדול בווילנא, תלמידי חכמים שהיו במקום ושמעו את דרשתו נדהמו מחריפותו וידיעותיו שהעידו על התמדתו.

רבנותו:
רבי מרדכי היה ידוע בידיעותיו הרבות בתורת החסידות, היה תלמיד מובהק של רבי שלמה מקארלין, וקיבל מכל צדיקי דורו ואף מרבי ברוך ממעזיבוז.
רבי משה מקאברין שהיה תלמידו המובהק של רבנו מעיד עליו כי היה בקיא בשני התלמודים, תוספתא, ספרא, וספרי פוסקים ראשונים ואחרונים וכל כתבי האריז"ל.
רק בשנת התקנ"ב הסכים רבנו לקבל על עצמו את עול ההנהגה.
צדיקי דורו העריצוהו ביותר, רבי ברוך ממעז'בוז היה מפליג בשבחו ואמר כי דרגת אמונתו ואף אמר כי טהרת מידותיו הן מעין דרגת אדם הראשון קודם החטא.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר כי שליש מן העולם עומד עליו.
רבי ישראל מרוז'ין התבטא עליו כי הוא בחינת קודש קדשים ואמר כי הוא מנהיג הדור.

פועלו:
רבינו היה ידוע בתמיכתו בעניי ארץ ישראל, ואף הבטיח כי מי שיתמוך בהם "ודאי שלא יאונה רע לו ולבני משפחתו"
בשנת ה'תקנ"ט הלכו כמה פוחזים והלשינו על רבנו ועל רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה"תניא" כי הם שולחים כסף לארץ ישראל לחזק את השלטונות העותמאניים אשר היו יריבי המדינה הצארית, רבנו נאסר והתרומות אשר נשלחו לארץ ישראל להחיות את נפשותיהם של אחינו בני ישראל נעצרו אף הם, רבינו ישב במאסר זמן קצר בלבד ושוחרר עוד לפני רבי שניאור זלמן.

רבנו היה מוהל מומחה, והיה מהדר מאוד במצוה זו ומעולם לא דחה שום אדם שכיבד אותו להיות מוהל. מסופר שפעם אחת בערב שבת של חנוכה, כיבדו אותו להיות מוהל בשני כפרים הרחוקים זה מזה, אחד בצפונה של העיר, ואחד בדרומה, והבטיח לשניהם לבוא, שאלוהו, אולי לא יוכל רבינו להזדרז כל כך, כי היום קצר והמלאכה מרובה, והשיב, בגמרא חולין (טז) אמרו זריזותיה דאברהם קא משמע לן, ואני מפרש הזריזות של אברהם השמיע לנו, רוצה לומר השריש בקרבנו. השכים בבוקר ונזדרז למצוה והספיק למול את שני הילדים בשני הכפרים, ולבוא בחזרה לביתו כשהוא עייף ויגע מטורח הדרך

הסתלקותו:
בשנת ה'תק"ע נסעו רבנו ומשפחתו לעיר סטאלין שבבלארוס, לחגוג את חתונת נכדו שלמה חיים בן רבי אהרן שנפטר בדמי ימיו.
ביום החתונה, יום שישי עש"ק י"ג שבט, הרגיש רבנו כי קצו קרב, לקח את ציציותיו בידו האחת את הזקן בידו השניה והחל לזמר "א-ל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו" ומתוך שירה טהורה החזיר רבנו את נשמתו ליוצרו והמוני החסידים שהגיעו לשמוח בשמחתו הוצרכו ללוות את רבם למנוחתו.

ספריו:
דברי תורתו פזורים בכתבי כל הצדיקים בני דורו, ונלקטו בספר "אור ישרים" ו"תורת אבות"

מדברי תורתו:
רבנו פרש את את הפסוק 'מכה נפש בהמה ישלמנה' כל אדם המכה ומכניע את נפשו הבהמית הריהו מגיע לשלימות.
'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו' כך היה רבנו מפרש כל אותם נגעים שאדם רואה בחוץ אצל חבריו הרי הם מנגעי עצמו ולכן הוא רואה אותם אצל חבירו.

משפחתו:
רבי נח מלכוביטש נולד בשנת תקל"ד, והיה ממשיך דרכו של אביו
רבי אהרן שנפטר בצעירותו
רבי יצחק, שהיה ידוע כבעל מופת גדול אך לא נהג באדמורו"ת
חתנו רבי משה מוילייקא