רבי ישראל משקלוב נולד בשקלוב שבליטא כיום בלרוס בשנת תק"ל  (1770), לאביו, רבי שמואל, שהיה ידוע כצדיק וכתלמיד חכם. על סבו, רבי עזריאל, ידוע כי עלה ארצה בשנת תקל"ב, כדי לבדוק את האפשרויות ליישוב אשכנזי בארץ. בדרכו חזרה לליטא, בהיותו באיזמיר, נפטר.

חייו
רבי ישראל התגורר בעיר שקלוב ובא למד את תורתו, בשנת תקנ"ו (1796), הגיע רבי ישראל ללמוד אצל רבי אליהו מוילנא הגר"א בשנת חייו האחרונה. הוא שימש אותו במסירות בשנת תקנ"ז (1797), ובעשרים הימים האחרונים לחייו של הגר"א לא מש ממיטתו. למרות ששהה במחיצתו של הגאון כשנה בלבד, הוא נחשב לאחד המובהקים שבתלמידיו, ואחר פטירתו עסק עם חברו רבי מנחם מנדל משקלוב בהבאת תורתו לדפוס. רבי ישראל סידר את פירושי הגר"א לשולחן ערוך אורח חיים.

לאחר פטירתו של הגר"א חזר לשקלוב, ובה היה מגיד מישרים. ובמשך כמה שנים הרביץ שם תורה ויראה.

עלייתו לארץ ישראל
בסוף שנת תקס"ט (1809) עלה ארצה בראש השיירה השלישית של תלמידי הגר"א. הם הגיעו לצפת בתשרי תק"ע. בצפת הם מצאו קהילה פרושית קטנה, שמנתה 40 משפחות כ– 150 נפש. בראשה עמד רבי מנחם מנדל משקלוב.

פעילותו למען ארץ ישראל
מצבה החומרי של הקהילה בצפת היה קשה מנשוא. ראשי העדה לא ראו דרך אחרת מאשר לשלוח לחו"ל אישיות חשובה ובעלת השפעה, שתצליח לקבוע "מעמד" מסוים ומתמיד בשביל העדה. לא נמצא מתאים למשימה זו יותר מרבי ישראל. בחורף תק"ע (1810), חודשים ספורים לאחר עלייתו ארצה, יצא רבי ישראל דרך קושטא, ואחר יגיעות רבות הגיע לליטא. בעזרת ידידים ועסקנים, ובייחוד בעזרתו הגדולה של רבי חיים מוולוז'ין, הוא הצליח לארגן מקורות להכנסות קבועות.

בידיו של רבי ישראל הייתה איגרת החתומה על ידי חשובי העדה שמטרתה הייתה לעורר את ליבם של היהודים בגולה. באיגרת הם מדגישים כי הם שליחי העם כולו, ואין הם תובעים בזכות עצמם אלא בזכות הארץ.
וכך נכתב באיגרת: "הארץ מבשרת, הארץ מתעוררת, ארץ מה לשון אומרת, גם עתה בי לא שום דבר נחסרת, בי התורה מתבררת, בי היראה מתגברת, בי הנשמה משוחררת…ומדוע עתה אני שחרחורת שכולה וגלמודה הלא אני ארץ חמדה… מדוע אני משופלת לכל דבר שבקדושה להיות אחרון באחרונים ולא ראשון בראשונים?"
מוסיפים כותבי האיגרת ושואלים את פרנסי הקהילה בחו"ל:
"וכי מכל רברבי רבבות טירדין המקיפין לכל מארי דעסקא, קשה ביניהם ליתן חלק ופנאי לרחם על העניה הלזו אכסניה של תורה, הלא היא אמכם שורש נשמתכם, וכי מכל אלפי אלפים אשר הולכים לריק בלי הכרח צרכיכם, קשה בעיניכם לאשוויי האי ארעא קדישא כאחת ממותרות פרנס תיכון? שיכחת הארץ הקדושה גורם חס ושלום אריכות הגלות שכחת הימין."

במהלך המסע הארוך והקשה שעבר על רבי ישראל, הוא הדפיס בשנת תקע"ג (1813). במינסק את ספרו "תקלין חדתין" על מסכת שקלים.

שלוש שנים שהה בנכר, ובתקע"ג חזר ארצה, בתקווה כי אחר שהבטיח את קיומה של עדת הפרושים, יוכל להתמסר ללימוד תורה ולהרבצתה.

פטירת אשתו
בתקע"ג פרצה מגפה בצפת. יהודים רבים ברחו לירושלים, ורבי ישראל ומשפחתו עמהם. בדרך נפטרה אשתו, ובירושלים מתו בזה אחר זה חתנו, בתו, בנו, בת נוספת ובן נוסף. באותו זמן הגיעה אליו שמועה מהגליל על מות הוריו במגפה. במצב זה נדר רבי ישראל "לסדר חיבור סדר זרעים בתלמוד ירושלמי עם שיטת קה"ק רבנו החסיד…" (הקדמה לפאת השולחן).

כוח העמידה שלו וגדלות נפשו מעוררים הערצה. אחרי המגפה הוא שב לצפת ועמד בראש העדה, נשא אישה שנייה והקים משפחה חדשה.

רבי מנחם מנדל משקלוב נשאר בירושלים, ועמו חלק מאנשי הכולל. היה על רבי ישראל לבנות הכול מחדש, מן המסד ועד הטפחות.

בשנת תקפ"ה (1825), שנה גשומה במיוחד, התמוטטו בתים רבים בצפת וקברו את היושבים בהם. גם ביתו של רבי ישראל התמוטט ובני ביתו ניצלו בנס. רבי ישראל ראה בכך נס ואות על אשר איחר
לשלם את נדרו, לחבר ספר על סדר זרעים, והלכות ארץ ישראל.

בתקצ"ד הוכן הספר לדפוס, אולם מרד הדרוזים הבריח את אנשי צפת לכפר עין זיתון עד יעבור זעם, בעיר החריבו הדרוזים את הבתים וכל אשר בהם. בנס נותר לפליטה כתב היד של "פאת השולחן".

בסופו של דבר יצא הספר לאור רק בשנת תקצ"ו. ושוב עסק רבי ישראל בשיקום אנשי קהילתו ובתיהם.

דביקותו בארץ הקודש הייתה למרות כל הייסורים שהביאה עליו ארץ ישראל. את ספריו ואיגרותיו חתם בשם :"עפר ארץ ישראל" ואת מפעל חייו סיכם בהקדמתו לספרו פאת השולחן: "ארץ ישראל חביבה לי הרבה, כי בייסורים רבים עמדה לי אשר זכיתי להסתפח בנחלת השם ולהתגנדר בעפרה זה שבעה ועשרים שנה, והרבה נתייסרתי, והרבה יגיעות על תיקוני ישיבתה יגעתי, וכמה הרפתקאות עדו עלי מיום שבתי, פחד דבר ורעב טעמתי, ובשבי הקשה בסוגר ישבתי, סבוני גם סבבני אויבי בנפש יקיפו עלי, והרבה הצלתי ועזרתי, ארץ הקדושה ואנשיה בכל כחי עבדתי והנהגות כולל ציבור טהור בכל כחי עשיתי, ועבודת לימוד תורה ברבים קבעתי, ויסודות ישוב ארץ הקודש מחוץ ופנים יסדתי…"

ברעידת האדמה בצפת בשנת תקצ"ז (1837) נספו אלפיים יהודים, רבי ישראל ששהה באותו הזמן בירושלים ניצל, לאחר רעידת האדמה חוסלה למעשה הקהילה הפרושית בעיר. רק בודדים נותרו. רוב הניצולים קבעו את מושבם בירושלים, ורבי ישראל עימהם, הוא המשיך להנהיג את הקהילה עד פטירתו.

פטירתו
רבי ישראל נפטר ונקבר בטבריה ב–ט' סיוון בשנת תקצ"ט (1839).

מספריו
פאת השולחן
תקלין חדתין

מקורות
ספריית אהלי צדיקים