חנה ושבעת בניה
בגמרא [גיטין נז, ב] מסופר על אשה ושבעת בניה אשר הביאו אותם לפני הקיסר, וביקש הקיסר מן הגדול שבאחים להשתחוות לצלם, ולא הסכים, והוציאוהו להורג. אחר כך ציוה כן על השני, ולא הסכים, והרג אף אותו. וכן היה עד שהוציאו להורג את כל הבנים. טרם הוצא להורג אחרון הבנים, נפלה אמו על פניה ואמרה: לכו בני אל אברהם אבינו, ואמרו לו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות. אחר כך עלתה על הגג, נפלה ומתה. יצאה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה.
בספר המכבים [ב, ז] מזכיר את המאורע ללא ציון שמה של האם. בספר יוסיפון [פרק י"ט] מוזכר שם האם חנה, וכ"כ הרמב"ם [מאמר קידוש השם] 'ועשרה הרוגי מלכות ושבעה בני חנה'.
אולם נראה כי המעשה הנזכר בגמרא בגיטין הינו על מרים בת נחתום הנזכר גם במדרש רבה [איכה א, נג] ובנה הקטן היה בן שנתיים וחצי, והמעשה היה עם אנדריינוס קיסר שהיה בחורבן ביתר [תנא דב"א כ], ואילו המעשה בחנה וז' בניה היה עם אנטיוכוס חמש שנים לפני מלכות חשמונאי ונזכר ביוסיפון [פרק יט], ובנה הקטן היה בן שבע [ראה חידושי הרד"ל באיכה רבה שם].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתם בהר שבבית החיים בצפת[1]:
"בצפת יש מקום אצל בית הקברות והוא תל גדול ועליו מישור, ושם עושין מעמד עם המת ואומרים ויהי נועם ואח"כ קדיש, ומבקשין ממנו מחילה. ומשם עד מקום קברו אומרים ויהי נועם כמה פעמים. ומקום ההוא אומרים ששם קבורת חנה ושבעת בניה. ובתשעה באב הולכין נשי הספרדים המקוננות ויושבין שם ומייללות ומקוננות". [שערי ירושלים]
"בבתים הרבה כאן [בצפת] אי אפשר לדור כלל, משום שיודעים בוודאות שבהם נקברו חנה ושבעת בניה… בעיני ראיתי מעשה זה: בחודש שבט הגיעה לכאן משפחת עולים… ומכיוון שלא מצא דירה מיד נכנסו לדור בבית הנזכר, אע"פ שהכל הזהירוהו מלעשות כך… והנה לא עברו שלשה חודשים ומתה אשתו ושני ילדיו, ואף הוא עצמו חלה ונטה למות, אבל תוך כדי מחלתו העברנו אותו לדירה אחרת וכך ניצל". [איגרת יוסף בן שבתי (תקצ"ו)]
"וברחנו חוץ לעיר, אל מקום אחד הנקרא כרם. ושמעתי מר' ישראל שבמקום זה נהרגה חנה ושבעת בניה". [קורות העתים]
"מודין עיר קטנה על הר בה ישבו מלכי בית חשמונאי… סמוך לשם קברי שבעה בני חנה אשר הומתו על קידוש השם. ועליהם בית תפלה לנוצרים". [שערי ירושלים; בשינוי קל: מבשרת ציון]. הירונימוס ציין כי נקברו באנטיוכיה.