בפעילותי למען הצלת קברי קדמונינו, אני מסתובב בכל העולם מזה למעלה מ-20 שנה. בברית המועצות הקומוניסטית, באירופה המזרחית, באירופה המערבית, באפריקה, בקווקז, מדינות אפופות ערפל שלטוני וחסרות כמעט כל בטחון אישי, ובכל אופן נסיעתי לתימן היתה אחרת לגמרי.
הרצח המזעזע של רבי משה יעיש נהרי הי"ד החזירו אותי שנה לאחור, נזכרתי בהתארגנות לקראת הנסיעה, החששות היו רבים. כל מי שידע על הנסיעה ניסה להניא אותי ממנה ולשכנע אותי לוותר: תימן היא מדינה מסוכנת. השלטון המרכזי אינו שולט בחלק גדול ממנה כל עיקר; חטיפות הם בה מעשים שבכל יום ושאר סיבות נכונות אולי וצודקות, אבל לא יכולתי להשתכנע. אלו הם חיי. להציל עוד בית קברות, להעמיד ציון על עוד מקום קבורת אחינו בני ישראל, בכל מקום שנקברו בו.
לאחר חניית ביניים קצרה בטורקיה, שם עליתי לציון הרה"ק בעל סמיכת חכמים לשאת תפילה על ציונו הקדוש, המראתי לצנעה בירת תימן תוך שאני מטשטש כל פרט המזהה את מקום מוצאי – ישראל.
וכך יצאתי למסע, שכולו תפילה שאצליח לעמוד במשימתי החשובה, להעמיד מצבה על ציון ראש רבני תימן הנודע, רבינו שלום שבאזי זיע"א ולשמר את ציונו הקדוש.
למרות כל מאמציי, עצרו אותי שוטרי משטרת הגבולות בצנעא מתוך חשד כי אני ישראלי, עיכבו אותי למשך שעות ארוכות, הפכו בדרכוני ובמסמכיי הלוך וחפור על מנת למצוא אולי, בכל אופן, איזה סימן ישראלי אסור. במשך כל אותו הזמן רחשו שפתי תפילה לבורא עולם שיצליח את דרכי ויסייע לי להגשים את רצוני להעמיד מצבה על ציונו של אותו צדיק, ולאחר כמה שעות יצא אלי המפקד והחזיר לי את הדרכון. "אתה יכול לצאת", הוא אמר לי, "אבל ילווה אותך אדם מטעמינו".
"למה?" שאלתי, והוא השיב "למען בטחונך האישי".
כיהודי חרדי העוטה לבוש חרדי חסידי, נתקלתי בנסיעותי השונות פעמים רבות בפרצופים יוקדי שנאה, בקריאות גנאי ובשנאה לשמה. התרגלתי כבר. אבל תימן הייתה שונה.
עומק השנאה, היקפה, אלה היו נוראים מבכל מקום אחר. הצעקות מכל עבר, הגידופים, ה"איחולים", המבטים השוטמים. כל אלה היו מעבר לכל שנאה שנתקלתי בה מסביב לעולם.
ומשהגעתי לבית מארחי בריידא אכן ננזפתי קשות: "איך אתה מעז להסתובב כך בחוץ? זה מסוכן! כולם מזהים שאתה יהודי!" ומשום מקום הביא לי אי מי ג'לאביה, "רק עם זה אתה יוצא החוצה", הוא פקד.
ואני תמהתי: "איך מסתדרים כאן יהודים בכלל?" שאלתי את מארחי, והם, הלמודים סבל ורדיפות מעל ומעבר לכל מה שנוכל לדמיין, משיבים: "היו זמנים יותר גרועים, היום הממשלה דואגת לשלומינו", "ובכל אופן מה עם יהודי סעדה?" אני שואל, ופניהם מתעוותים בכאב: "הממשלה שומרת עליהם, וזה מה שחשוב" "אבל המצב מסוכן מאוד" הם מוסיפים.
שמעתי שיהודי סעדה שברחו מפרעות המקומיים וניצלו בנס של הרגע האחרון, נמצאים היכן שהוא באזור וביקשתי ללכת אליהם לבקרם, הם הסכימו לקחת אותי לשם, אבל לא לפני שלבשתי את הג'אלאביה.
הגענו למקום ואפילו הם לא האמינו שלא נותנים לי להיכנס, רק לאחר דין ודברים שארך למעלה ממחצית השעה נתנו לי להיכנס, לא לפני שהצמידו לי שוטר חמוש מכף רגל ועד ראש שיגן עליהם מפני