העיר שהייתה עיר מסחר השוכנת על צומת דרכים משכה אליה סוחרים יהודים. ב-1540 הורשו היהודים רשמית להתיישב בעיר. ב-1616 הורשו לרכוש חלקת אדמה לבניית בית כנסת.

ב-1648/9 בגזירות ת"ח ת"ט הרגו כוחות חמלניצקי כ-300 יהודים. הקהילה התאוששה לאיטה וב-1765 מנתה 1,072 נפש.

ב-1772 עם השתלטות אוסטריה הוטל על היהודים מס על נישואים, בשר כשר, בתי כנסת ועוד. אולם הקהילה שהתבססה על מסחר התרחבה וב-1812 מנתה 2,033 נפש.

ב-1860 קיבלו היהודים רשות לרכוש נכסי דלא-ניידי. בשנת 1882, אחרי סלילת מסילת הרכבת לבוב-צ'רנוביץ ופריחת המסחר, מנתה העיר 24,000 נפש מתוכם 12,000 יהודים. אחוז זה נשמר עד מלחמת העולם השנייה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 כיהן כרב העיר רבי הלל ליכטנשטיין, שנודע בכינוי "רבי הלל מקולומיאה". רב נוסף ששימש כראב"ד קולומיאה (כמו גם כראב"ד פשמישל) היה הרב גדליה שמלקיש, מנהיג המזרחי בגליציה ואחיינו של הרב יצחק יהודה שמלקיש. אחרי הרב שמלקיש, כיהן הרב ישראל יוסף לאו שנרצח בשואה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 מנתה קהילת יהודי קולמיאה כ-14,500 יהודים והייתה הקהילה היהודית השלישית בגודלה בגליציה כולה (אחרי קרקוב ולבוב). הקהילה הייתה קשורה ארגונית ותרבותית לקהילות בוצ'אץ' וסניאטין ובבחירות לפרלמנט האוסטרי ייצג את שלוש הקהילות נציג אחד.
ב-17 בספטמבר 1939 סופחה קולומיאה לברית המועצות ואלפי פליטים יהודים נהרו אליה מהשטח שנכבש על ידי הגרמנים. ב-30 ביוני 1941 עזבו הכוחות הסובייטים את העיר, ובמשך יומיים האוקראינים ערכו פוגרום ביהודים, עד בואו של הצבא ההונגרי שהשליט מעט סדר.
בתחילת אוגוסט 1941 הגיעו הגרמנים, הקימו יודנראט, חייבו את היהודים לשאת טלאי מגן דוד צהוב והטילו עליהם קנסות כספיים. ב-12 באוקטובר 1941 הייתה האקציה הראשונה, בה הובילו הגרמנים כ-3,000 יהודים ליער שליד הכפר שפרוביץ' והרגום. ב-6 בנובמבר הובלו מאות יהודים נוספים אל בורות ההרג ביער. ב-23 בדצמבר הובאו לבורות ההריגה כל היהודים בעלי אזרחות זרה, כ-1,200 נפש ונרצחו. אחרי עוד מספר פעולות הרג רוכזו כ-18,500 יהודים בגטו המקומי, ומאז לא פסק ההרג. חלק מתו במקום ממחלות. חלק נהרגו בגטו על ידי הנאצים ועוזריהם האוקראינים וכ-16,000 נשלחו לבלזץ. במקביל הזרימו הנאצים אל הגטו את יהודי הכפרים שבסביבה.

באקציה של ה-4 בנובמבר 1942 הרגו האוקראינים שלוחי הנאצים למעלה מ-5,000 נפש.
ב-2 בפברואר 1943 הוכרזה העיר כ"נקייה מיהודים". כאשר הגיע הצבא הרוסי ב-29 במרץ 1944 יצאו ממחבואם מספר מועט של יהודים שהצליחו לשרוד
 

העיר שהייתה עיר מסחר השוכנת על צומת דרכים משכה אליה סוחרים יהודים. ב-1540 הורשו היהודים רשמית להתיישב בעיר. ב-1616 הורשו לרכוש חלקת אדמה לבניית בית כנסת.
ב-1648/9 בגזירות ת"ח ת"ט הרגו כוחות חמלניצקי כ-300 יהודים. הקהילה התאוששה לאיטה וב-1765 מנתה 1,072 נפש.