קדש המקראית, עיר המקלט, היתה על התל הבולט כיום לצד כביש הצפון, מעל המעיין הנובע למרגלותיו.
בראש התל (שלא נחפר) – חורבות הכפר הערבי. בין החורבות ניתן להבחין באבני גזית רבות, עמודים גדולים מאוד בנויים ממקשה אחת, ופריטי בניה מאבן שהיו שייכים בעבר למבנה ציבורי גדול שעמד כאן. נראה שאלה שרידי מקדש הלניסטי גדול שהתקיים בקדש על גבי החלק הזה של התל בתקופת הבית השני, עוד לפני בניית המקדש הרומי, ששרידיו המרשימים נמצאים מתחת לתל, מזרחה יותר (ראה להלן). קיר אבני גזית גדולות, שמשתרע ממזרח למערב ובולט בין חורבות הכפר עד היום, הוא כנראה קיר מקורי ('אינסיטו') ממקדש עצום זה שטרם נחקר עד כה.
בחלק הנמוך של התל[1] נערכו חפירות ארכיאולוגיות בסוף שנות ה-90 של המאה הכ', ונחשפו בעיקר שרידי היישוב הפרסי וההלניסטי באתר. אלה כוללים ארכיון ובו מאות בולות (חותמות טין למסמכים רשמיים הכתובים על קלף) הנושאות ציורים וכתובות בפניקית וביוונית. זהו האוסף הגדול ביותר מסוג זה שנתגלה עד כה בארץ ישראל.
בין שני חלקי התל, באוכף שביניהם, מונחים 2 ארונות קבורה (סרקופאג) זוגיים גדולי מימדים.
למרגלות התל מצד מזרח – המעיין עין קדש. הנביעה בוקעת מבטן התל ומימיה מובלים מזרחה בנקבה קדומה (סתומה כיום; מכוסה באבני קירוי). המים נקווים אל תוך חלק מארון קבורה עתיק המשמש היום כשוקת לעדר הפרות של קיבוץ מלכיה.
בגבעות מסביב לתל, בסמוך ומתחת לכביש ובגבעת הנקרופוליס – מערות קבורה (באחת מהן, שנחפרה בעבר, נמצאו כלי חרס מיוחדים הכוללים כלי פולחן בני כ-4,000 שנה).
מצפון-מזרח למעיין, צפונית לכביש המוביל למלכיה, נמצא 'תל קדש המזרחי', שלוחה נמוכה שכיוונה מזרח-מערב. על גבי התל מצויים שרידים רבים מהתקופה הרומית, שעיקרן שרידי קבורה ומקדש רומי מפואר. הממצא הינו שרידי מבנה גדול ועתיק, שחזיתו המקורית הפונה מזרחה השתמרה לגובה עשרה מטרים. זהו המקדש האלילי של קדש הרומית, והוא בנוי מאבני גזית גדולות, חלקן מעוטרות להפליא. סגנונו דומה לסגנון המקדש הקטן והמפואר בבעל-בק שבבקעת הלבנון. בבנין ישנם סימנים מובהקים לעבודה זרה שהתקיימה כאן לפני כ-1700 שנה: כיוון הבנין – מזרח, לכיוון השמש העולה; כתובות ביוונית המעידות על פולחן לאל הפניקי בעל שמין; גומחות לנסך עם תבליטי אדם ומקומות להצבת פסלים אליליים וסימנים לחסימת הפתח הראשי בסורגים (מכאן שלא נכנסו אל ההיכל הפנימי, אלא רק הסתכלו על הפסלים מבחוץ). למרות סימנים אלו תיארו נוסעים יהודיים את הבנין כ'מדרשו של יהושע בן נון'[2], אולי בשל דמיונו הכללי לבתי הכנסת העתיקים בגליל העליון[3]. כיום, לאחר סקר וחפירות שנערכו באתר, הוכח ללא ספק תפקידו האלילי של הבנין, ואין בסיס להיותו קשור בדרך כל שהיא לאישיות ישראלית או יהודית, או ליהודים בכלל. למרות זאת, אין להוציא מכלל האפשרות שחיו בקדש יהודים גם בתקופת המקדש הרומי, כפי שחיו יהודים בערים מעורבות אחרות בארץ ישראל תחת השלטון הרומי.
 
צדיקים הטמונים בו:
 
ברק בן אבינועם
אבינועם
דבורה הנביאה
חבר הקיני
יעל אשת חבר הקיני
רבי יוסי ממילחייא
(נפתלי בן יעקב)[4]
(אשר בן יעקב)[5]
(רבן שמעון בן גמליאל)[6]

בתקופת הגאונים (מאות י'-י"א לסה"נ), בזמן שקדש שימשה כבירת מחוז תחת השלטון המוסלמי, היתה בה כנראה קהילה יהודית, 'בני חסות' של השלטון המוסלמי-פאטמי, אולם כבר במאה הי"ב [ד"א תתק"ל] מציין ר' בנימין מטודלה שאין בה יהודים .
העיר קדש ירדה מגדולתה בימי הביניים המאוחרים, אם כי בראש התל, בחלקו הצפוני, התקיים כפר ערבי עד שננטש באופן סופי בשנת תש"ח

הצג את קברי צדיקים בגליל במפה גדולה יותר