היישוב הקדום – מירון: באזור מערת רשב"י ובתחומי הישיבה התיכונית 'בר יוחאי' נתגלו שרידים, בעיקר כלי חרס ואבן (כולל כלי פולחן), המתוארכים לתקופה הכלקוליתית ולתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפסה"נ), בסמוך לתקופת האבות. גם מתקופת הברונזה התיכונה 1 ו-2 (סוף האלף השלישי והמחצית הראשונה של האלף השני לפסה"נ – תקופת האבות) נמצאו שרידים – כולל שרידי בניה וקברים – במירון העתיקה ובתחום מושב מירון הסמוך מצפון. באזור הישיבה התיכונית נמצא גם מצבור כלי חרס מתקופת יהושע והשופטים, שניתן לייחסם לשבט נפתלי שהתנחל ברחבי הגליל המזרחי באותה עת. אמנם, השרידים הארכיאולוגיים המרשימים ביותר הם שרידי היישוב מירון מתקופת המשנה והתלמוד. שרידים אלה, הנראים בשטח עד היום, שרועים לאורך המדרון של גבעת מירון, שבפסגתה בית הכנסת העתיק הבולט למרחקים. השרידים, שנחפרו ונחשפו בחלקם בחפירות ארכיאולוגיות במהלך שנות ה-70 של המאה הכ' על ידי משלחת אמריקאית בראשות הארכיאולוגים א. וק. מאירס וג. סטריינג', כוללים יחידות מגורים גדולות עם חצרות ומקוואות, בתי בד, מחסני מזון וכן מטבעות רבים – כולם מעידים על רמה כלכלית גבוהה שהיתה ביישוב בתקופת התלמוד (בעיקר במאות ג'-ד' לסה"נ), לצד הקפדה הלכתית של תושביו. בחפירות נמצאו גם כלי חרס רבים שנוצרו בבית היוצר של כפר חנניה שבגליל התחתון (כלים המוזכרים בתלמוד בשל איכותם הגבוהה), חלקם הכילו שרידי מזון שרוף[1], ועל קנקן אחד אף נמצאה כתובת חרותה עם המילה 'אש'. מבנים אלה חשופים כיום (שנת תשס"ח) בשטח הפתוח אשר משני צידי 'דרך בורמה' המובילה ממירון העתיקה צפונה, ומהווים הצצה נדירה לשכונת מגורים יהודית גלילית מקורית מתקופת התלמוד.
בית הכנסת העתיק: בית הכנסת העתיק בראש הגבעה הוא אחד משלושת בתי הכנסת הגליליים מתקופת התלמוד שהשתמרה בהם החזית המקורית המפוארת של הבנין[2]. הפתח המרכזי והפתח המערבי שבחזית המקורית של בית הכנסת שרדו, בעוד המזרחי שוחזר על ידי אגף העתיקות בשנות ה-60 של המאה הכ'. על אף שפנים בית הכנסת נהרס ברובו עד למפלס הסלע, עדיין פזורים בו חלקי עמודים נפולים ובסיסים מקוריים, המעידים על עושרו המקורי של הבנין[3]. מעל בית הכנסת, בצידו המערבי החצוב בסלע, מתנשא צוק קטן עם שרידי מגדל שנבנה מאבן, סימן היכר שבולט בכל הסביבה. ממנו (כמו גם מבית הכנסת עצמו) ישנה תצפית נאה על צפת וגוש חלב, וכן על בקעת מירון הסמוכה ממזרח, שבה הצמיח רבי שמעון בר יוחאי דינרי זהב לתלמידיו שהתפתו לצאת לחו"ל[4].
בית הכנסת במירון ומסורת ביאת המשיח: בית כנסת זה תואר רבות על ידי נוסעים ועולי רגל שהגיעו למירון במהלך הדורות, ובנייתו יוחסה לרבי שמעון בר יוחאי – כאחד מעשרים וארבעה בתי הכנסת שהקים בגליל. משקוף הפתח המרכזי הסדוק, שנותר על כנו בהתמדה עיקשת חרף רעידות האדמה שפקדו את האזור, נקשר על ידי יהודי הגליל לבואו של המשיח, האמור להתגלות בגליל[5]. על פי מסורת אנשי הגליל, שהשתמרה בעיקר בפי יהודי צפת וידועה עד היום בקרבם, כשיפול (מעצמו) משקוף בית הכנסת 'אז יבא משיחנו במהרה בימינו'. מסורת זו תועדה כבר בשנת ה"א רנ"ו (1495 לסה"נ), שנים ספורות לאחר גירוש ספרד, על ידי תלמידו של ר' עובדיה מברטנורא: "עוד ראיתי בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי זצ"ל, וגם הוא בנין מאבנים גדולות, אבל עתה הוא חרב ולא נשאר ממנו רק כותל אחד, ואומרים אנשי ספיטה [צפת] כי מקובלים הם כי כאשר יפול הכותל ההוא אז יבא משיחנו במהרה בימינו. והוגד לי, כי בשנת גירוש ספרד נפלה השאייטה בכותל ההוא והתחיל לנפול, ואז עשו אנשי ספייטה משתה ושמחה". דומה שאנשי צפת קישרו בין שואת גירוש ספרד לבין בואו של המשיח, וראו בתחילת נפילתו של משקוף השער במירון סימן לאתחלתא דגאולה[6]. אך מדוע נקשר דווקא משקוף שער בית הכנסת העתיק של מירון למסורת זו? אולי יש לומר, שהמסורת התבססה על הסוגיה בתלמוד הבבלי [סנהדרין צח, א] העוסקת בחישובי קץ הגלות, ובמקום שבו שוהה המשיח עד בוא הגאולה. עיון בסוגיה, יוכל אולי להסביר את הרקע למסורת נפילת השער במירון, ומסיבה זו ראוי להביא קטע זה במלואו: 'רבי יהושע בן לוי מצא את אליהו הנביא עומד על פתח מערת רבי שמעון בר יוחאי. שאל אותו: מתי בא המשיח? השיב לו אליהו: לך שאל אותו עצמו. והיכן הוא יושב? אמר לו: אפיתחא דקרתא [= בפתח העיר][7]. שאל רבי יהושע: ומה סימנו? ענה לו אליהו: יושב הוא בין עניים סובלי חלאים, וכולם מתירים את תחבושותיהם וקושרים פעם אחת, אבל הוא מתיר תחבושת אחת וקושר אחת, מפני שאולי יצטרכו אותו לגאולה, ואינו רוצה להתעכב עד שיחבוש את כל פצעיו. הלך אליו ר' יהושע, ואמר: שלום עליך רבי ומורי. ענה לו המשיח: שלום עליך בר ליואי. שאל אותו: מתי יבוא אדוני? אמר לו המשיח: היום. לאחר זמן בא ר' יהושע בן לוי אל אליהו ואמר לו: שיקר בי [המשיח], שאמר לי היום אני בא, ולא בא. אמר לו אליהו: כך אמר לך: 'היום – אם בקולו תשמעו' [תהילים צה, ז]. שאלו תלמידיו את ר' יוסי בן קיסמא: אימתי בן דוד בא? אמר: מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות. אמרו לו: אין אנו מבקשים ממך אות. אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול ויבנה, ויפול ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא. אמרו לו: רבינו, תן לנו אות. אמר להם: ולא כך אמרתם לי שאין אתם מבקשים ממני אות? אמרו לו: ואף על פי כן. אמר להם: אם כך – יהפכו מי מערת פמייס לדם, ונהפכו לדם'. יתכן כי שער בית הכנסת במירון נקשר על ידי יהודי הגליל עם 'השער הזה' של ר' יוסי בן קיסמא, על סמך תיאור מקום מציאת המשיח 'בשער העיר' בקרבת מערת רשב"י הנמצאת במירון. יתר על כן, ציון קברו של ר' יוסי בן קיסמא עצמו זוהה במירון, ולדברי ר' משה באסולה [ה"א רפ"א] אף הינו בעל קשר ייחודי לבית הכנסת: "קבר ר' יוסי בן קיסמא למטה מן ההר בשדה, נוכח פתח בית הכנסת שבראש ההר, ומשם נראה". עוד ראה בזה מש"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו בהשמטות סימן ב' אות ה'.
מערות קבורה רבות מספור מפוזרות מכל צדדי היישוב והכפר העתיק. מערה נאה היתה עד לשנת 1949 בפתח הישיבה התיכונית 'בר יוחאי' [בני עקיבא, עד שנות ה-50 בית אבות] שכוסתה ע"י הבניה במקום. גם בתוך היישוב כיום נמצאו קברים. בשנת 1960 נמצאו מספר קברים ליד בית העם. באזור המחצבה ואף בסמוך לקבר הרשב"י מדרום-מערב נמצאו מערות קבורה עם גלוסקמאות. מערה נוספת נמצאה מתחת לכביש המוביל למערת בית הלל, דרומית למבנה השירותים הישן שמדרום לרשב"י.
בפתח בית הכנסת העתיק עמד בשנת 1966 עץ תאנה עתיק ומערבית-דרומית לבית הכנסת עמד עץ תות עתיק גדול ליד גלי אבנים.
צדיקים הטמונים בו:
רבי שמעון בר יוחאי
רבי אלעזר בן רבי שמעון
רבי יוסי בן רבי אלעזר נכד הרשב"י
רבי יצחק
תלמידי רשב"י
רב אדא סבא[8]
רבי יוחנן הסנדלר
הלל הזקן (אשתו ובניו)
בית הלל
רב המנונא סבא
רבי טרפון
רבי יוסי בן קיסמא
רבי יהודה בן בתירא – הראשון
רבי יהודה בן בתירא – השני
רבי יוסי חטופא (אשתו ותלמידיו)
(רבי בנימין בר יפת)[9]
רבי אלעזר (בן) חסמא
(הנביא הושע בן בארי)[10]
כביש הגישה למירון ולציון הרשב"י הוא מכביש 866 (צומת חנניה – צומת מירון) כ-500 מטר דרומה מצומת מירון. מכביש 866 עולים כ-500 מטר עד לבנין אשר על ציון הרשב"י ור' אלעזר בנו.
לשאר קברי הצדיקים – עיין בערך הצדיקים הטמונים בו
היישוב במירון, בניגוד למה שחשבו בעבר, הוא מן העתיקים ביותר בגליל העליון. תחילתו כבר באלף השלישי לפסה"נ, בתקופה הכלקוליתית, ומאז התקיים ישוב במקום ברוב התקופות ההיסטוריות ועד ימינו. רצף היישוב במירון ובחורבת שמע הסמוכה (ישוב נפרד), התקיים ללא ספק בזכות המעיין עין מירון, השופע בנחל מירון למרגלות גבעת קבר רבי שמעון בר יוחאי.
הצג את קברי צדיקים בגליל במפה גדולה יותר